קדוש, קדוש, ונגיש
 
"אשכבה" של חנוך לוין שעלה בתאטרון הקאמרי במרץ 1999 היה המחזה האחרון פרי עטו שביים לפני מותו. מחזה והצגה שכמו חתמו והספידו את המאה ה-20, והם ממשיכים את המסע על פני שנים, ארצות ועמים.
 
לוין כתב את המחזה בהשראת שלושה סיפורים של צ'כוב, "כינורו של רוטשילד", "צער" וישנוני" והתוצאה היא מחזה מקורי מושלם, מדהים בעוצמה הדרמטית, הקומית והרגשית של טקסט מופלא בליריות שלו הנובעת כמעיין מתוך רגעים של לוליינות לשונית קומית.
 
על המחזה נכתבו תלי תלים של מאמרים. תלמידים וסטודנטים שבו ונדבקו בחכמת החיים הגדולה של לוין  ניתוחים אקדמאיים, פילוסופיים, דרמטורגיים ממשיכים להתחרות ביניהם מי נכנס עמוק יותר לתכניו, סמליו, והישגיו המיוחדים.
 
ובעיקר, הפרשנות הבימתית היא זו שמעניקה משמעות וחיוניות למחזות, ולא רק לאלה שלו ובמהלך השנים נוצר אותו "מבחן לוין" לכל מי שמעלה מחזה פרי עטו, בין אם לוין עצמו ביים אותו בשעתו או אם עדיין לא הוצג. ויש עוד כעשרים כאלה.
 
כלומר, תמיד עלתה השאלה אם המחזאי המנוח היה סומך ידיו ומאשר את מעשי ממשיכיו, או אם הפקות חדשות טובות כמו אלו שלו, שהיו או שיכלו להיות אם היה עדיין עמנו. קרוב לוודאי שכך גם יהיה בשנים הבאות.
 
לטעמי אין מקום לשאלה הזאת בעולם של יצירה אמנותית, ובסופו של דבר, קדוש ככל שייחשב, חנוך לוין הוא מחזאי נגיש לכל פרשנות, ואת זה מוכיחה במקוריות מיוחדת הצגת "אשכבה" בגרסת התיאטרון העירוני מלובליאנה בסלובניה, האורחת הרביעית בפסטיבל.

"אשכבה", צילום: Miha Fras

המתים החיים עד מותנו
 
בבימויו המקורי המרתק של מטיאש זופנצ'יץ',  "אשכבה", ובשמה הדתי נוצרי REQUIEM, הפכה את מסע המוות של זוג זקנים, תחילה היא ובסוף גם הוא, למיסטריה בנוסח נוצרי על  מה שניתן לכנותו "הסעודה האחרונה של הזקן", בונה ארונות המתים. את התחושה הזאת יוצרת ישיבתם של השחקנים אל שולחן שחור ארוך כבר עם כניסת הקהל.
 
ברקע קיר שחור ומעליו פס לבן שעליו סדרת "תחריטים" של תמונות מלאך המוות בפעולה. מעצב התפאורה אלן אוז'בולט קבע על הקיר מדפים קטנים שעליהם מונחים דגמים מיניאטוריים של עץ הערבה ושל העגלה, וגם שני ארונות מתים קטנים. 
 
פני השחקנים מאופרות בלבן כרומזות לתובנה שתתחזק בהמשך שכולם כבר מתים. את ההכרה בכך מחזקת במיוחד ברנרדה אומן הנפלאה בתפקיד הזקנה, כשבמחי הבעת פנים וגוף היא צעירה מאוד, כזיכרון רחוק.

רק פניו של הזקן אינן מאופרות, רק התלבושת שלו איננה קרקסית (לכאורה) ומסוגננת. והוא זה שמתייצב בתחילת ההצגה ומתחיל לספר על המסע שלו מארץ החיים אל ממלכת המתים המצפה לו. מרקו סימצ'יץ' מגלם אותו בלהט, כמי שנאבק על חייו, עד שאין ברירה וצריך להיכנע.
 
המסע יסתיים כאשר יצטרף אליהם, אל העגלון (לוטוס וינצנץ שפרובץ') ששכל את בנו, אל האם (יאנה זופאנצ'יץ') שמתקשה להבין את מות התינוק שלה, אל צמד הזונות (ויקטוריה בנציק וטינה פוטוצ'ניק) וצמד השיכורים (מילן שטפה וגאבר ק. טרשגלאב) הנעים מעיר לעיר ומבית זונות אחד למשנהו, אל הרוקח (גשפר טיץ').
 
וכן, גם אל שלושת הכרובים הנוגעים ללב (יורי דרוונשק, דומן ואליץ', גרגור גרודן), שכאן הם מתים בעצמם ומשמשים כוועדת קבלה לעולמם. כי בסופו של דבר, בגרסה הזאת כל המתים ימשיכו לחיות עד שיזכו למנוחתם האחרונה באמת כאשר הנגר הזקן יצטרף אליהם.

"אשכבה", צילום: Miha Fras 
 
משחקם של כל השחקנים מרתק, והם נענים מצוין לכפל הווייתם במסע – כמתים חיים. תנועתם המיוחדת, בקטעי ריקוד מקברי בכוראוגרפיה ייחודית של יזטוק קובאץ' מצטרפת אל הבעות פניהם הריקות כשהם "מתים" ומלאות החיוניות כשהם "חיים", ובהתאמה עם צלילי האדאג'יו מאת אלבינוני הנמסכים לתוך המוזיקה המקורית היפה של יאני קובאצ'יץ'.
 
"אשכבה" היא ההצגה הרביעית מחו"ל בפסטיבל הבינלאומי הראשון של מחזות חנוך לוין,  ויש עוד הופעה הערב שאני ממליץ בכל לב לנסות לראותה.