פואטיקה של פיתוי ותשוקה
 
במכתבו לידידתו התומכת נאדז'דה פון מאק כתב פיוטר איליץ צ'ייקובסקי כי "אם אי פעם חוברה מוזיקה בתשוקה אמיתית, עם אהבה לעלילה ולדמויותיה, הרי זו המוזיקה לאונייגין... ואם רק מעט ממה שחשתי בזמן שחיברתי את האופרה יהדהד בקרב המאזינים, אבוא על שכרי ואינני זקוק לשום דבר נוסף".

ואכן, התשוקה ההיא ממשיכה להדהד וצוברת עוצמה גם 134שנים אחרי הבכורה של האופרה "יבגני אונייגין", שהיא שלו אף יותר משהיא מזוהה עם הפואמה הגדולה של אלכסנדר פושקין.
 
וזאת גם אם לדברי המלחין הוא היה מכושף על ידי הפואטיקה של פושקין ש"בצורה שלה, בשלמות המלאה והמהדהדת יש משהו שנוגע בלב כל אחד. דבר זה הוא מוזיקה... " ואמנם הוא הלחין לה מוזיקה שחשפה את אהבתו לדמותה של טטיאנה, והיא מפתה את שומעיה כשם שפיתתה אותו, כפי שכתב.
 
הגרסה של פושקין לפואמה הגדולה מתמקדת בדמותה של הנערה הכפרית טטיאנה שהתאהבות פתאומית הופכת אותה, בעל כורחה, לדמות נשית מהפכנית. תחילה כשהיא מחליטה באריית ההתלבטות הגדולה להציע את אהבתה לאונייגין, ובסוף, כשהיא מחליטה לדבוק בנישואיה לנסיך גרמין (מיכאיל קזקוב המרשים) , גם כשהיא מתוודה, ומרצונה, על אהבתה הנמשכת אליו.
 
אולי על שום הערצתו אליה, צ'ייקובסקי סילק מדמותו של אונייגין כל סממן המעורר אמפטיה, כפי שמדגישים זאת דמיטרי צ'רניאקוב, הבמאי של ההפקה האורחת שהגיעה אל האופרה הישראלית היישר מהבולשוי של מוסקבה, והזמר הנורווגי המצוין אודון איברסן.

"יבגני אונייגין",  צילום: יח"צ
 
אנטי גיבורים אנושיים
 
וזו רק אחת מהמעלות מהגרסה המיוחדת של צ'רניאקוב, שגם אם ברגעים מסוימים בחלקה הראשון עוררה בי תהיות, הנה בחלקה השני היא מופתית ומרתקת בבניית הקלון האישי של אונייגין, עליבותו, והבוז החברתי שהוא סופג.
 
תפיסת הבימוי נבנית בין השאר על רעיון התפאורה שהוא עצמו עיצב. הכל מתרחש בחדר אוכל שבמרכזו שולחן עגול גדול מאוד. גם בחלק הראשון הכפרי "הלבן", וגם בחלק השני של "הארגמן" העירוני. שניהם כבתי כלא מפוארים שלכודים בהם, בלי הבדלי מעמדות, אדונים וגבירות, משרתים ומשרתות.
 
הרעיון הזה איננו מקל על הגשת האופרה, אך הוא מאפשר לקהל להתמקד במשחק ולהתמכר למוזיקה. וזה מרתק במיוחד כשאלה מתאחדים בדמותה של טטיאנה, כפי ששרה ושיחקה אותה יקטרינה שצרבצ'נקו הנפלאה, ובדמותו של לנסקי, במשחקו המרהיב של אלכסיי דולגוב ובקול הזהב שלו.
 
בעיצוב דמותם של טטיאנה, לנסקי ואונייגין, ובבימוי האריות הגדולות שלהם, התעלה צ'רניאקוב על רעיונות התפאורה שלו. שלושתם גולמו כאנטי גיבורים אנושיים, על מערכות העצבים שלהם, תשוקותיהם, ייסוריהם ותקוותיהם. בכך הבימוי עשה בדיוק את מה שצ'ייקובסקי חלם עליו והגשים במוזיקה שלו.
 
ואותה, איך לומר, ותחת שרביטו הבוהק של המנצח וסילי סינאיסקי, הפיקו בגדול מאוד, והרעידו את אמות הספים של משכן האופרה זמרי המקהלה ונגני התזמורת שהגיעו ממוסקבה יחד עם הסולנים המצוינים (ואני בטוח שגם אלה שישירו בהופעות הבאות יהיו באיכות גבוהה).

"יבגני אוניגין", צילום: יוסי צבקר
 
המתיקות והפולקלוריות המיוחסים בדרך כלל לפופולריות של האופרה הזאת פינו מקום לליריות ודרמה, וגם להומור. בהפקה הזאת המוזיקה סחפה את העלילה, והאירה היטב את מהלכים העלילה וביטוייה הבימתיים, ובעצמה נחשפה כמהפכנית, לא פחות מהבימוי.
 
בקופה אמרו לי שאין כרטיסים. ברור למה. ובכל זאת אל תאמרו נואש. נסו עד הרגע האחרון. לא תתחרטו.