מפרקים את החבילה
קצת מוזר, אבל לצד הפסטיבל הבינלאומי של מחזות חנוך לוין, התקיים פסטיבל גשר הבינלאומי השביעי שתרם את גרסת תיאטרון מאייקובסקי ממוסקבה ל"אורזי מזוודות". אלא שבגשר הרכיבו תכנית שנתנה למחזות לוין קונטקסט מעניין ונדיר בכך שהביאו ממוסקבה גרסאות מרתקות לשני מחזות, האחד של ארתור מילר והשני מבוסס על רומן מאת מאיר שלו.
המחזה הראשון שהועלה, ושוב בהפקה של תאטרון מייקובסקי, היה "המחיר" מ-1968, שהועלה בשעתו בקאמרי, חודשיים אחרי הבכורה בברודוויי, ועניינו מפגש בין שני אחים שלא התראו 16 שנים, ועתה עליהם לפרק את "החבילה" שהותיר אחריו אביהם.
הבן האחד הוא שוטר, שבמשך כל השנים תמך באביו, אף כי נראה שעל פי הבית וכל החפצים שבו, וכנראה גם חשבונות הבנק וניירות ערך, הוא לא היה זקוק לעזרה הקטנה שהשוטר היה יכול להושיט לו ממשכורתו הזעומה. עתה, הוא ואשתו מבקשים לממש את התכולה של הבית כדי להקל קצת על מצבם הכספי.
הבן האחר הוא רופא מצליח שהרחיק את עצמו מהבית, מאביו ומאחיו והוא מגיע למקום לפי הזמנת אחיו, אך במוצהר כדי להשאיר בידיו את כל התכולה. כרגיל אצל מילר, הרחשים התת-קרקעיים נחשפים בהדרגה ומקבלים את מעמדם הנפשי המהותי, שמסביר את הקרע אך אינו פותר אותו.
ושלא כרגיל אצל מילר זהו מחזה שההומור היהודי פורץ לתוכו ומתוכו ובעיקר באמצעות סולומון, סוחר גרוטאות בדימוס, שנקרא למקום כדי לתת הצעת מחיר טוב לתכולה שיש בה כורסאות, שולחנות, תיבות חפצים ואפילו נבל. זהו התפקיד הקומי היחיד בכל מחזותיו של מילר.
ההצגה של תאטרון מייקובסקי שופעת חוכמה והומור בבימויו של ליאוניד חפץ הוותיק, מגדולי הבמאים של רוסיה, שתלמידיו הרבים פרושים על פני תיאטרוניה הרבים. באמצעות התפאורה המרשימה העמוסה כל טוב שעיצב ולדימיר אדפייב הוא הצליח להפוך את "האמריקאי" לאוניברסלי.
"המחיר" (יח"צ)
הדיאלוג של מילר נשמע טבעי גם ברוסית, ואפילו ישראלי כאשר ברגעים רבים הוא נשמע לי כמו הדיאלוגים של אפרים קישון ואחר כך של שייקה אופיר ונסים אלוני ו"הגשש החיוור" שעניינם התמקחות על מחירים, זיכרונות ומצבים וכיו"ב. ברגעים אחרים, שבהם ההתמקחות היא על החיים עצמם, כבר הדהדו כמה מפגשים נוסח חנוך לוין.
מעלתה הגדולה של ההצגה הזאת הייתה במשחק המצוין של אלכסנדר אנדריינקו בתפקיד השוטר הנע בין אשתו אסתר, בגילומה החכם של טטיאנה אאוגטקפ, לבין אחיו וולטר, המגיע רק בחלק השני, ואותו מעצב בשקט נעים לכאורה ויקטור זפודורסקי.
אבל המטוטלת האמיתית של המחזה ושל ההצגה הוא השחקן הענק יפים בייקובסקי, בתפקיד הסוחר הממולח גרגורי סולומון. מרגע כניסתו ועד הסוף הוא שולט בהצגה, ומעניק לה את החיוניות היהודית הקלאסית, ממש כשם שעשה זאת בשעתו בקאמרי משה חורגל.
של מי אתה ילד?
הצירוף בין חנוך לוין לארתור מילר נראה על פניו מפתיע, אך הצירוף של שניהם אל מאיר שלו הוא, אולי, מה שיוצר חוויה פסטיבלית מרתקת בפני עצמה. וכך, בסוף השבוע הסתיים הפסטיבל הבינלאומי השביעי של גשר עם ההצגה האורחת ממוסקבה, "תיכנסו תיכנסו", על פי הרומן השלישי של שלו, "כימים אחדים" שיצא ב"עם עובד" ב-1994.
הרומן מספר על אהבתם של שלושה גברים לאישה אחת, יהודית, אימו של מספר הסיפור, זיידה. מקום ההתרחשות הוא כפר קטן בעמק יזרעאל, טרם הקמת המדינה ובמהלך שנותיה הראשונות. העלילה מתפרשת על פני כ-30 שנים, משנות ה-20 ועד שנות ה-50.
עיבוד נפלא לרומן הועלה לפני שנה בתאטרון מיקרו ולעדותו, שלו התאהב בו. ועתה בפסטיבל של גשר עולה עיבוד מקורי מאוד של תאטרון פומנקו ממוסקבה, לפי רעיון של ולדימיר טופצוב, בבימוי מבריק של יורי בוטורין ובתפאורה נפלאה, דמוית כלוב ציפורים על כל תכולתו, שעיצב ולדימיר מקסימוב.
מקוריותו של העיבוד היא בהחלטה לספר את העלילה הגדולה באמצעות שתי דמויות בלבד – זו של המספר זיידה רבינוביץ', ששמו (באידיש זה סבא) ניתן לו כקמע נגד המוות, וזו של יעקב שיינפלד.
השיחות ביניהם מתקיימות אחת לעשר שנים ביום הולדתו של זיידה, והן מתרחשות כארוחה חגיגית, המתבשלת לכל אורך ההצגה ומפיצה ניחוחות מרעיבים, עד למימושה הסופי, אחרי מותו של יעקב. בכל פגישה הם שותים קוניאק מובחר מבקבוק השמור לאירוע.
בעיקרו זהו מונולוג ארוך, כתשעים דקות, של יעקב, שהוא מומחה לבישול, תפירה, כולל שמלת החופה הלבנה של יהודית אהובתו, רב אמן בחיזור וריקוד שהקדיש את חייו ליהודית, וכפי שהבטיח לה לפני מותה גם לזיידה. היחסים ביניהם מיוחדים, אך זיידה מבקש לגלות מי משלושת מאהביה של אמו הוא אביו הביולוגי.
ולדימיר טופצוב הוא יעקב הירשפלד מקסים, פשוטו כמשמעו. משחקו מעוצב לפרטי פרטים של לב גדול שופע אהבה. בטבעיות מחבקת הוא מתאר את מה שהיה בעבר, ובעיקר את כאב האהבה אל יהודית. ואת היחס שלו כלפי זיידה, שאותו מגלם בחינניות ניקולאי אורלובסקי, הוא מבטא בחום ובהבנה, כאלה שאפשר לאחל לכל האבות ובניהם.
אחת המסקנות העולות בי מהעיבוד הזה, כמו גם זה שהיה בתאטרון מיקרו, וכמו העיבוד של "יונה ונער" שעלה אשתקד בגשר, היא שחומריו של מאיר שלו הם מראה הפוכה לחומריו של חנוך לוין. ועם זאת, הצירוף הפסטיבלי ביניהם, יחד עם ארתור מילר, יוצר מרקם משפחת-גנטי של חוויות אנושיות ובימתיות.