כבוד למלה המדוברת

"הזקנה ועושה הנסים" היתה ההצגה החמישית של תיאטרון מלינקי הצעיר.

התיאטרון החל את צעדיו הראשונים ב-1997, זכה בהצלחה גדולה ובפרסים, ולפני כשנתיים התמקם במרכז הגאה בגן מאיר בתל אביב.

בראשו ניצב מאז ועד היום הבמאי איגור ברזין, שהאני-מאמין שלו הוא הכבוד למלה המדוברת, וגם להתרחשות הפיזית.

שני אלה מאפיינים היטב את ההצגה שהועלתה לפני עשר שנים, ואחרי הרצה מצליחה נעלמה מהרפרטואר. עתה היא שבה לעלות בהשתתפות הצוות המקורי.

סמל של מאבק בשלטונות

ההצגה היא עיבוד שעשו ברזין ואיגור ינטין, אף הוא ממייסדי מלינקי, לסיפוריו של הסופר הרוסי דניאיל חארמאס, שנכלא ומת מרעב בכלא הסובייטי ב-1942.


"הזקנה ועושה הנסים", צילום: מקסים ריידר

יצירתו, הנחשבת ליריית הפתיחה הראשונה לז'אנר האבסורד, כפי שפותח בהמשך על-ידי בקט, יונסקו ומרוז'ק, הפכה לאחר מותו לסמל של מאבק בשלטונות, בברית המועצות וברחבי העולם הקומוניסטי עד התמוטטותו. מבחר מכתביו ראה אור בתרגום עברי של רועי חן בספר "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף" (ספריית מעריב).

חן גם תירגם את "הזקנה ועושה הנסים", מחזה המתאר בסדרת תמונות הזויות, אבסורדיות קרקסיות לכאורה ומצחיקות עד דמעות את מאבקו האישי של סופר הנקרע בין הרצון לכתוב לרצון לישון. בחלומותיו מתארחת אשה זקנה, שהיא למעשה מלאך המוות בתחפושת, והוא נמלט ממנה ומהם אל שרשרת אירועים טרגי-קומיים.

המלחין גונב את ההצגה

דימה רוס הוא הסופר המארח בחלומותיו ובמציאותו ילדים מופרעים, שכן ביזארי ובחורה סקסית שמגלמים בהתלהבות סוחפת מיכאל טפליצקי, אף הוא ממייסדי מלינקי, ואיה ט. סטולניץ – שניהם הגיעו מארה"ב ומקנדה במיוחד לצורך חידוש ההצגה. מיכאל גלוזמן, שהלחין את המוזיקה, מבצע אותה בעזרתם, וגונב את ההצגה בביצוע האריה Una Furtiva Lagrima מ"שיקוי אהבה" של דוניצטי.


"הזקנה ועושה הנסים", צילום: מקסים ריידר

התפאורה המקורית של פולינה אדמוב והתאורה של אינה מלקין ומישה צ'רניאבסקי מזכירים את ימיו ראשונים של תיאטרון פרינג' צנוע.

בניגוד לאמרתו של חארמאס כי "הדבר המשמעותי ביותר בחייו של אדם זה המוות", הם, הבמאי והשחקנים, אומרים לנו כי הדבר המשמעותי ביותר באמנות הוא המשכיות חייה.

"הזקנה ועושה הנסים" היא הצגה מקסימה, מרעננת ומומלצת.

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק