הדרך אל החשיפה
 
עירום על הבמה איננו דבר חדש בתחום המחול. אי שם בתחילת המאה העשרים חשפה את קיומו הרקדנית השערורייתית איזדורה דאנקן. בפעם הראשונה שאני התוודעתי אליו, ולא בקריאה על מופעים בחו"ל, הייתה לפני כיובל שנים כשצפיתי בהופעתה של ירדנה כהן בשמלה נרחבת שמתחתית הציץ גופה העירום.
 
הופעותיהן היו בניגוד מוחלט למקובל בבלט הקלאסי, כמובן, אך גם בניגוד למחול המודרני שהחל להתפתח ותפס תאוצה עם מרתה גרהאם, ואשר בו גם החל השינוי הגדול של תפיסת אמנות התלבושות למחול.
 
אבל את העירום המלא, של רקדניות וגם של רקדנים, "המציאו" יוצרים באירופה המערבית, ובדרך כלל, אם ניתן להכליל, אפשר להצביע על כך שהוא נועד לשרת רעיונות אמנותיים, בדרך כלל עלילתיים.
 
בדרך כלל מדובר בעירום נשי, בעיקר בחזה חשוף ומעניין שהטורסו החשוף של הגברים התקבל טבעי יותר. השימוש במכנסונים קצרים או בתחתונים ואמצעי כיסוי מינימליסטיים יותר הספיק. אבל למרבה ההפתעה זה תמיד נראה אקראי או סתמי ולא נחשב כמהותי. לא לעירום ולא למחול. 
 

רנסאנס, צילום: אסקף

השמרנות שלנו בנושא איננה צריכה להפתיע. אבל החזה חשוף, וה"כמעט" בתחתונים, לא היו רק היו מוקדי התנגדות, אלא גם אלמנטים של סקרנות ומשיכה אל המיוחד, כפי שהיו התגובות על הופעתה של חן יאני ב"HOUSEN” של שרון אייל וגיא בכר. אלא שהערום הנהדר שלה היה מדומה, ומכוסה בשכבת סיליקון אטומה שהעניקה לו דימוי של פסל שיש.
 
עירום מלא נשי, אם היה, צץ בהיחבא, כרמז. לעומת העירום הגברי המלא שהגיח למרכז הבמה, הפתיע ועורר תזזית. בעבר הלא כל כך רחוק, עשה את זה עידו תדמור, במה שנחשב להתרסה.
 
אבל גם אז זה היה מהלך משמעותי ליצירה, ממש כמו העירום ב"שני חדרים" של ניב שיינפלד ואורן לאור, ולא מכבר ביצירות המעניינות "המרגלת רות" של אשר לב ו"שעה עם אוכלי-כל" של שני גרנות ונבו רומנו, שהועלו באינטימדאנס. 

כי כן ההתבוננות ביצירות האלה הביאה אותי למסקנה כי במהותו את העירום במחול יש לראות כלבוש. לפיכך, כשרקדנים פושטים את הבגדים שהכינו עבורו הכוריאוגרפים ומעצבי התלבושות, הם לובשים משהו חדש, שמעניק לתנועתם חיוניות.

העירום הוא אפוא מצב טבעי, מסקרן או נחשף או עומד למבחן. וזה מה שנכון ב"רנסאנס", שהוא שם המגדיר היטב את היצירה שמהותה היא התבוננות ותהייה מה הגוף העירום של היחיד, ובמיוחד של הזוג, ובעיקר של הקבוצה, משדר בתנועתו, ועד כמה העירום באמת ובתמים משפיע עליה.
 
האתגר של היצירה איננו עוצר כמובן במבצעים אלא זורם מהבמה אל הקהל באולם. איך מגיבים? מה רואים? על מי ועל מה מביטים? יש כמובן מרכיב של מציצנות, שגם אם נתכחש לה וננחם את עצמנו שהיא מתפוגגת אחרי כמה דקות, היא ממשיכה ומתקיימת עד הסוף. 
 

רנסאנס, צילום: אסקף

כשנגמרה ההופעה אמרתי כי מבחנה האמיתי יהיה כאשר לאחת ההופעות יזמינו (מראש) קהל שיהיה מוכן לשבת באולם בעירום מלא. רק כך, אני מאמין, הכוונה של היוצרים ב"רנסאנס" תבוא אל מצבה השלם. ואף יותר מזה, החיבור של הקהל אליה.
 
אחר כך שמחתי לשמוע שמאיה לוי וחנן אננדו מרס הרגישו כך כשהחליטו שגם הם, הכוריאוגרפים, יתפשטו מבגדיהם בחזרות, כמו הרקדנים. לוי אומרת שלה זה היה פשוט, ללא מבוכה, וחנן אננדו מודה כי היה מודע מאוד לעירום שלו, אך גם הוא בלי מבוכה.
 
הקהל בבכורה קיבל בתשואות רמות את ששת הרקדניות והרקדנים שהתייצבו לקידת-התודה בעירומם המלא.    

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק