האדם הוא התהום של עצמו
40 שנה עברו מאז שעלה המסך לראשונה בתאטרון הקאמרי על מחזהו של חנוך לוין, "יעקובי ולידנטל", ולראשונה בבימויו, עם זהרירה חריפאי, אלברט כהן ויוסף כרמון, שנקרא לביים גרסה שנייה לפני תשע שנים עם תיקי דיין, רמי ברוך ודרור קרן.
באופן טבעי גם הגרסה הראשונה וגם השנייה, כמו מרבית מחזותיו של לוין, זוהו עם הקאמרי ועם שותפיו של לוין, ובהם המלחין אלכס כגן שהוא האחד שעבר דרך שתיהן אל הגרסה החדשה של תאטרון הספריה ברמת גן בבימויו של יונתן אסתרקין ובמשחקם המרגש של אבי עדוי, אופיר וייל ואנה צ'רנוב-צנחני – שלושתם בוגרי בית צבי.
ייאמר מיד כי ההישג של ההצגה החדשה, צעירה ורעננה, הוא בכך שהיא שומרת היטב על הדרישה הבסיסית של לוין לפיה המוזיקה, התפאורה והתלבושות יהיו מדויקים ומהודקים לקומי ולטרגי של הטקסט ויחד יצרו מקשה אחת, מושלמת.
את הגרעין לעלילת המחזה (וגם למבנה שלו) ניתן למצוא בסיפור של אלכס כגן על היכרותו עם לוין, כששניהם היו חיילים ושובצו לקורס קשר. כגן סיפק ללוין את צמאונו למוזיקה, "אני נהניתי בהנאתו וסיפקתי לו את הסחורה ככל שיכולתי".
"במשך הימים התוודענו אחד לשני, בילינו הרבה ביחד ואף התאהבנו באותה חיילת מקסימה ששירתה אתנו בקורס. אהבנו אותה כל אחד בדרכו, אך תמיד ויתרנו אחד לשני באבירות של אוהבים תמימים. עד שלבסוף היא ויתרה על שנינו".
שלושת הביטויים "נהניתי בהנאתו", "סיפקתי לו את הסחורה", "ויתרה על שנינו" הם תיאור גרעיני מדויק למערכת היחסים שנרקמת ונפרמת, ולבסוף שבה ומאוחה, בין יעקובי ולידנטל מזה, ובין שניהם לרות שחש, האישה שאתם, נגדם, או לבדה.
המחזה הכתוב ברובו כרצף מונולוגים, המופנים לקהל, משובץ בדיאלוגים קצרים ובפזמונים, ומתאר כיצד יעקובי מחליט להתחיל לחיות, נותן גט לידידו המשמים לידנטל, יוצא לרחוב, נתקל בישבנה הגדול של רות שחש, הלא הוא הביג-תוּחֶס עם החריץ המושלם.
היא, שחיה את חלום הרוחניות של מוזיקה ופסנתר, משחקת את משחק החתול ועכבר, רוצה-לא-רוצה, ובתחכום נשי מוליכה את יעקובי לחופה, במטרה מוצהרת כי יבוא היום של התחשבנות מלאה עמו.
הכלי העיקרי בדרכה לכך הוא החבר הנבגד לידנטל, שנדבק אל הזוג ה"מאושר" ומגיש להם את עצמו כשי כלולות. העינויים ההדדיים, הבוז, ההשפלות, הם המחיר שעל השלושה לשלם על חולשותיהם, אשליותיהם ותקוותיהם. הקומדיה האנושית נוסח לוין תגיע בתמונת הסיום אל זיכוכה הדרמטי-טרגי ואל הגילוי כי האדם הוא התהום של עצמו.
"יעקבוי ולידנטל", צילום: יח"צ
מחזה על זמני בהצגה מושלמת
אבל אין לטעות - "המחזה עם פזמונים" של לוין איננו חשוב רק בגלל החישוף הדוקר של נפשות שיודעות כי הן מתות, אלא גם – אולי אף בעיקר – משום היותו פרודיה משולשת על הטרגדיה, על הקומדיה, ועל הקברט ואולי גם על הקהל הצוחק צחוק רועם המכסה על הכאב הדומע.
לאלה תורם המלחין אלכס כגן שהמוזיקה שלו היא טקסט במחזה, היגד ברור ממש כמו ה"פזמונים", המונולוגים והדיאלוגים, והפסנתרן רועי כהן המנגן אותה בפסנתר בצד הבמה הופך לעד המרכזי, בפניו החתומות, העוקבות אחרי השחקנים המדברים ושרים.
שותפה חשובה לבימוי ההצגה כמין מופע המנהל שיח עם הקהל, היא מעצבת התפאורה איה בן אשר, שבחיוך קליל מאזכרת במשהו את תפאורותיה של רות דר בגרסות הקאמרי ובהצגות אחרות של לוין. בן אשר העמידה במרכז קיר שממנו נפתחים חלון, שולחן, מיטה, חופה, ולפניו נכנסים ויוצאים מעקי מרפסות.
יש רמיזה קרקסית בעיצוב הזה, עם שטיח עגול, ועם תוספות אדומות מפתיעות – ובמיוחד בסיום – והיא מוטעמת מצוין בתאורה שעיצב אנדריי יודשקין עם פולוספוטים בקטעי הפזמונים, שהבמאי העמיד אותם כאילו מחוץ למהלך העלילה, כאריות או טריו אופראיים פרונטליים.
ובעיקר, כמובן, אסתרקין הצליח לעצב עם השחקנים, בתלבושות המעולות שעיצבה דפנה פרץ, שלוש דמויות שמתחרות ביניהן למי מהן הטרגדיה האישית היא העמוקה ביותר, כשם שהן מתחרות ביניהן על הקומי והמגוחך. ההישג הברור של הבימוי הוא בכך שלא ניתן להפריד בין השלושה ועליבותם, ממש כמו מסקנתו הכואבת של לוין.
אבי עדוי הוא איתמר יעקובי טבעי ומרתק בהבעות פניו ותגובות גופו המחיל בזקיפות קומה ואט אט מתרוקן, עד שהופך לכלי ריק. אופיר וייל הוא דויד לידנטל, והוא מושלם כאב-טיפוס של דמויות לויניות, נלעג ומלעיג על עצמו, ורק עיניו משדרות חיוניות המעצימה את קיומו הנואש.
ביניהם, מעליהם, לצדם – ובעצם גם נדרסת – רות שחש של אנה צ'רנוב-צנחני, בסדרת תלבושות מצוינות (שזו חריגה נסלחת מהנאמר על ידי יעקובי שהיא תמיד באותה שמלה), בשער שחור בוהק. היא מצוינת באדישותה המדומה, היא מרתקת בתחכום לכאורה, נוגעת ללב בתבוסתה, ומצמררת במחוות הסיום.
"יעקובי ולידנטל" צילום: יח"צ
בסיכומו של דבר, וככלות השיר החותם אותה, הצגת "יעקובי ולידנטל" בתאטרון הספריה היא הישג אישי של הבמאי יונתן אסתרקין ושל השחקנים. חשיבותה בכך שהיא שבה ומאשרת את היותו של המחזה העל-זמני ואחד מיצירות המופת של הדרמה הישראלית.