במערת השאפתנות
 
השאלה הגדולה שלי, אחרי שאני יוצא מהצגה ומתחבט בשעות הספורות שניתנו לי אחריה,  היא תמיד במה לפתוח את רשימת הביקורת. זה חל בעיקר באותם מקרים שבהם מדובר בהצגות של מחזות שהם אבני דרך על-זמניים בדרמה.
 
וזה המקרה הברור ביחס להצגת "מקבת" השאפתנית של הבמאי עמרי ניצן, מעצב התפאורה מיכאל קרמנקו, מעצבת התאורה קרן גרנק, ולהקת השחקנים המעולים, בראשם המקבת של גיל פרנק והליידי של רות אסרסאי וכמובן, המחזה של ויליאם שקספיר בתרגום הבימתי-חיוני של דורי פרנס.
 
ההצגה הזאת מצטרפת אל חוויות מהעבר החל ב"מקבת" הראשון שראיתי ב-1954, עם אהרון מסקין וחנה רובינא, ראשונים לשושלת נכבדה של צמדים ישראליים ולאחרונה יפתח אופיר ואיריס ארז בגרסתה החדשנית  של לילך דקל-אבנרי בתמונע.
 
אלה הצגות שנאבקו עם השאפתנות של המחזה ושל עצמן, ממש כמו סרטיהם של אורסון וולס, רומן פולנסקי ואקירה קוראסאווה, כמו הצגה מופתית עם איאן מקקלן וג'ודי דנץ', וכמו הגרסה הפוליטית מאוד מפולין שהתארחה ברחבת המשכן לאמנויות הבמה לפי ארבע שנים.
 
וכך, במחשבה שנייה ושלישית אני בוחר לפתוח במה שנראה לי מהותי לאיכותה המיוחדת של הצגת "מקבת" החדשה, וכוונתי להחלטה על העיצוב המיוחד של אולם 3 הקטן. במקום שתי השורות הארוכות של הכיסאות הסובבים של הצגת "המלט”, האולם עוצב כאמפיתאטרון קטן הסוגר על במה קטנה מוגבהת.
 
כך, מתחת לתקרתו הנמוכה של האולם נקבעה להצגה תחושת הלכידות המיוחדת, הצפופה, כמעט כזו של מערה הסוגרת על הנכנסים לתוכה, שפועלת כאן כמשל ל"שאפתנות" שהיא במחזה הזה זירה שבה מתרחשים מקורה, תכליתה, החטא ועונשו.
 
מיכאל קרמנקו הדגיש להפליא את הנתונים האלה, החל בקיר הבטון הפצוע ברקע, ועם במה פנימית העולה ויורדת, ומשמשת כבור אפל,  קבר, או בימת כבוד ושולחן בסעודת הסיוטים של מקבת. מדרגות נשלפות מחזית הבמה בהתאם לצורך כהמשך לשני גרמי המדרגות והשיפוע המשמשים לכניסת השחקנים בכמה תמונות.

 
בין גורל לדחף
 
אבל בכך לא די, וכאן נכנסת לתמונה קרן גרנק עם סוללת פנסי תאורה משוכללים, התלויים נמוך מעל הבמה ולצידיה, ומוגבהים יותר סביב לאמפיתאטרון. העיצוב שגרנק עשתה בהם הוא בפשטות שחקן מרכזי בהצגה הזאת, ובנוכחותם הפנסים הם גם להקת שחקנים.
 
באמצעותם היא יוצרת את מראות הטרור של המרד בפתיחה, ובהמשך היא יוצרת את האפלה שמתוכה צומחים מקבת ואשתו לגבהים הגדולים מהם, שמהם גם יפלו.  ובהברקה בפני עצמה היא היוצרת את הזיית הפגיון של מקבת. 
 

"מקבת", צילום: ז'ראר אלון


ההברקות של הבימוי של עומרי ניצן יחד עם הדרמטורגיה של עירא אבנרי הן בשורת החלטות הנוגעות למחזה עצמו, הקצר בטרגדיות של שקספיר, שמהדקות אותו למאה דקות רצופות, שבהן מתנהלת העלילה המוכרת על הגנרל שעלה לגדולה בכוח כפול של "גורל" מזה, ו"דחף" מזה.
 
את הגורל מייצגות כמובן שלוש המכשפות, שבגרסה הזאת עדנה בליליוס, רונה לי שמעון וירדן ברכה האנרגטיות עוצבו כך שהן מלוות את מקבת בכל מהלכיו וממקמות אותן בפסיכו שלו, כקרבנות מלחמה, זונות, אחיות, נשות חצר, משרתות וחיילים בצבא המורדים.
 
את הדחף למקבת ש"רוצה גם תואר, גם להיות סמל הטוהר” מביאה אשתו, המכירה היטב את שאפתנותו העקרה. אין אצל שקספיר זוגיות כמו זו של שני אלה. הם אוהבים, חווים תשוקה הדדית, מסורים זה לזה. מבחינה דרמטורגית הם המחזה עצמו, עם קצת יותר ממחצית הטקסט שלו.
 
את הזוגיות הזאת עיצב הבימוי באמצעים שונים, הכוללים לא רק דיאלוגים אלא גם מקלחת משותפת שבה הם לא רק מתנקים מדמם של המלך הנרצח דנקן ושומריו, אלא גם מזדווגים לרגע. ברגע אחר ושוב במקלחת כבר לא יהיה אפשר להתנקות כי מהצינור זורם דם. והדם יעמוד גם במרכז התמונה המשותפת האחרונה שלהם בסעודת ההכתרה.
 
גיל פרנק – שחקן בשיאו
 
בתמונה הזאת מגלה מקבת כי משם ואילך הוא יהיה לבדו במערכה. זהו הרגע שבו חל השינוי הדרמטי במשחקו המושלם של גיל פרנק, שברגעים רבים נראה היה כאילו תפקיד מקבת נכתב בהתאמה מלאה לכישוריו המוכחים כבר בתפקידים המרתקים שגילם בשנים האחרונות.
 
פרנק פורץ לבמה כמאצ'ו צבאי לכל דבר. בתיאור גבורתו, שיבוא אחר כך, נתוודע את יכולותיו הרצחניות כשהן נחשבות למוסריות בגין היותן דיכוי של מרידה בדאנקן, המלך האהוב. אבל כאשר בשורת הגורל הצפוי מגיעה אליו, ומיד אחריה בשורת הגשמת פרקה הראשון, פרנק משנה פאזה. השאפתנות נחשפת ולצדה ההססנות.
 
מרגע זה מקבת נע ונד כמטוטלת עד לשלב הבא, הרצח,  שפרנק מזנק עליו ובה בעת  מתחיל הפחד לבעבע במשחקו באמצעות הטקסטים הנפלאים שהוא מעצב בקולו עשיר הגוונים. הפחד הזה יגיע בעיצובו של פרנק אל מיצויו הסופי בתמונת הסעודה נוכח רוחו של בנקו.
 
אז גם חל השינוי הגדול במשחקו של פרנק, שנמנע ממשחק הרואי מתבקש של קריאת הקרב הגדולה, ומיטיב לבטא דווקא את ההיחלשות הנפשית והפיזית של קרב אחרון, שבמהלכו הוא פותח את האשנב היחיד ששקספיר מאפשר לו, כשחקן, לחשוף דרכו אנושיות וחוכמת-חיים.
 
זה קורה במונולוג הנפלא, הנפתח ב"מחר ועוד מחר ועוד מחר", שבו פרנק, בשיא משחקו הנפלא, עונה בקינה על מותה של אשתו, ועל מותו המתקרב שלו במסווה המובטח של יער בירנם: "החיים רק מין צל חולף" שמשמעותם "לא כלום". זהו הרגע שממנו ועד סופו, גם בהיעדר חרטה ובקשת מחילה מקבת זה של גיל פרנק זוכה באהדה שמעניקה לעיצובו את המעמד של גיבור טרגי.
 
רות אסרסאי – הישג גדול
 
באותה תמונה נחתמת גם הפרידה בין מקבת לאשתו, שראשיתה באותה סעודה חגיגית כאשר היא אינה רואה את רוחו של בנקו שנרצח בידי שליחיו, ואף גרוע מזה היא לועגת להתנהגותו המוזרה של בעלה ה"מסורס לגמרי מטירוף? … אח, בוז על הבושה!”.
 
הדמעות בעיניה של ליידי מקבת העוזבת את מקבת, הן אולי השיא הרגשי המזוכך במשחקה המהפנט של רות אסרסאי בתפקיד הקשה הזה. זהו רגע התבוסה שלה אחרי כל מה שעשתה מאז שהגיע אליה המכתב המבשר על העתיד להתרחש בהנהגתה.
 
את משחקה עד לרגע הקטן-גדול הזה אפשר לתאר כחדירה עמוקה מאוד לתוך נשמתה, לעוצמתה, לרצחנותה ובמיוחד בכל אלה לאהבתה של ליידי מקבת לגבר שלה. כשהיא הסבירה לו איך הייתה עוקרת משדיה עולל רעב, אסרסאי מיצתה את הדמוניות הזורמת בעורקי הטרגדיה הגדולה של מקבת ושלה גם יחד.
 
ואחר כך בתמונת הטירוף שלה, כפות ידיה של אסרסאי מקוננות על הנרצחים ועל הרוצחים גם יחד. זהו הישג גדול לשחקנית הצעירה הזאת המתגלה שוב כשחקנית שהיא פרטנרית נפלאה ותומכת ממש כמו התפקיד שלה במחזה.
 
תזמורת מופתית של שחקנים
 
המחמאות הנרחבות לגיל פרנק ולרות אסרסאי אינן גורעות כהוא זה מאלה המגיעות לשאר השחקנים בהצגה המצוינת הזאת, ולשותפי היצירה האחרים שעמרי ניצן ניצח עליהם כתזמורת מופתית.
 
אוהד שחר מצליח למלא במשחק חכם את התפקיד הקצר יחסית של בנקו, ובעיקר כאשר השתלשלות העניינים מבהירה לו שיש ממש כלשהו בנבואות על צאצאיו. ולא הייתי שמח לפגוש בו כרוח רפאים; אלי גורנשטיין כדאנקן מאשש בהופעתו ובנעימת קולו את תיאורו כמלך נאור.
 
דודו ניב יעיל וענייני כמקדאף, שלידתו הלא טבעית תהיה בעוכרי מקבת, עד לרגע שבו מבשרים לו על רצח אשתו ובתו, או אז ניב מתעלה במשחקו וקורע את הלב בתדהמתו, אי אמונו, ובהטמעת הכאב הנורא לזעקת נקם; אלון דהן מביא את ההומור השקספירי למיצויו המלא בתמונת השוער, וכן בהמשך כסייטון מבוהל ונבוך.
 
ערן מור ויובל סגל מצוינים כרוצחיו של בנקו וכמלקולם ודונלביין, בניו של דאנקן שיימלטו בזמן וישובו להביס את מקבת; בני אלדר ושמחה ברבירו חדים כאנשי החצר רוס ולנוקס; נעמה שיטרית טובה כבנו של בנקו וכבתו של מקדאף, ורונה לי שמעון נוגעת ללב כאשתו.
 
תפקיד חשוב בהצגה מראשיתה ועד סופה יש לתלבושות המגוונות שעיצבה אורנה סמורגונסקי, וכן לכוראוגרפיה של מירי לזר, לקרבות הבמה של גנאדי בביצקי, ולהדרכת השפה והדיבור של אסי אשד שתוצאתה ניכרה בבהירות המוחלטת של הטקסט בכל התפקידים.
 
ואחרונים, משמעותיים לרמת העיצוב הכללית הם ישי חממי אשר על הסאונד ועמית פוזננסקי, שכתב מוזיקה מקורית מצוינת שמתכתבת עם יצירות מוזיקליות שונות שנכתבו בהשראה ממקבת וזיקה ליצירות אחרות של שקספיר.
 
בסיכומו של דבר את "מקבת" זה בקאמרי 3 לא כדאי להחמיץ. 

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק  ופרגנו בלייק