פסטיבלים - אישה, בעל, בית – משפצים והורסים

חידוש מחזהו של שמואל הספרי אינו מגלה בו אוצרות גנוזים מהעבר

מה הוא רוצה להגיד לנו?

אין לי מושג ירוק למה החליטו בבית ליסין לחדש את "אישה, בעל, בית" של שמואל הספרי, כולל הבימוי שלו והתפאורה השטוחה שדרור הרנזון עיצב להצגה כפי שהועלתה בקאמרי לפני עשר שנים.

אך מכיוון שההצגה היא בגדר חידוש זהה, למעט התאטרון המעלה אותה והשחקנים הטובים המשתתפים בה הפעם, החלטתי לחזור אל דברים שכתבתי עליה בשעתו עבור פורום סגור של שוחרי תאטרון ולא פורסמו ברבים.

את מה שכתבתי אז לא קראתי לפני שראיתי את ההצגה המחודשת, אך מששלפתי אותם ממעמקי המחשב הופתעתי לגלות בהם חפיפה כמעט מלאה לתחושותיי הטריות. פה ושם גיליתי חורים שאולי אצליח למלא הפעם.

הבעיה העיקרית שניצבה בפניי אז כעתה היא שהספרי נותר מחוץ למחזה שלו, המאכלס את הבלוף הגדול של תל אביב הלבנה בדמויות שיש להן בעיות, אולי אפילו קיומיות, ויש להן בעיה קשה עם הזיכרון. האישי, הפרטי, אך גם הקולקטיבי.

גברים ונשים שהם חומרים טובים לדרמה, לקומדיה ולסאטירה. עם סיפורים שמאפשרים למחזאי להגיד משהו אישי, אנושי, ביקורתי אולי, ואפשר גם של חמלה. אבל גם בסאטירה וההומור המובהק של המערכה הראשונה, וגם בדרמה הנחשפת מתחתיה במערכה השנייה, עולה השאלה מה הספרי רוצה להגיד לנו.

מבחינה מחזאית כשלעצמה זהו ניסוי מעניין של הספרי, והמחזה שלו המתפתח כ"דרמה משפחתית נוקבת",אמור היה להיות ראשון בטרילוגיה על שלושה אחים. הפרק השני היה "מילאנו" הכושל שהועלה בקאמרי ב-2005, ועד כה לא נודע מה גורלו של הפרק השלישי.

נוסטלגיה וכדורגל

העלילה של המחזה מתחילה במרץ 2002 (ויש לזה משמעות כפי שיתברר מיד) והיא נעה סביב ליואל, בעל טור נוסטלגיה במקומון תל אביבי, מתרפק מקצועי על שרידי הבאוהאוס התל אביבי וסרבן שיפוץ עקשני לדירתו בבניין באוהאוס שבנה אביו.

אישה-בעל-בית-גדי-דגון.jpg

"אישה, בעל, בית", צילום: גדי דגון

אשתו נאוה, אורכת דין שבעבר הייתה נשואה לאחיו הבכור אבי בנה, ליאור, מתחכמת ליואל בעצה אחת עם גיסתו, נעמי, ואל הדירה פולש קדוש, אינסטלטור רב תושייה תרתי משמע, מצאצאי האינסטלטורים של אפרים קישון, אבל עם זווית חדה המשלבת מזרחיות מודגשת עם אינטלקטואליות מופגנת.

תפקידו של קדוש הוא, כמובן, להרוס כדי שיהיה אפשר, הכרחי, לשפץ. אבל יותר מכך, במחזה הזה, וכמין מראה לזוגיות של נאוה ויואל, יש תפקיד משמעותי למערכת המורכבת של יחסיו עם בנו רועי, בן ה-17, שמאז התייתם מאמו הוא בטיפול פסיכולוגי אצל נעמי.

מיד בהתחלה, וגם בהמשך מזדמנים למקום הוריו של יואל – האב הסנילי (לא אלצהיימר, למרות הכל) והאם הנקרנית שמנסה למצוא מטמון שבעלה גנב כנראה, ואולי לא, ממקום עבודתו והסתיר, ואולי לא, אי שם מתחת לבלטות או באחד הקירות שבנה בתוך הדירה.

ובתווך, בלב לבו של המחזה, שני משחקי הכדורגל של הפועל תל אביב נגד מילאן האיטלקית במסגרת ליגת האלופות באירופה, במרץ 2002, הניצחון הגדול בקפריסין, וההפסד המיותר במילאנו.

אל המשחקים האלה נוסעים שני האחים, מוטי – שהוא עיתונאי ספורט – בלוויית הארכיטקטית ששיפצה את דירתו וקצת יותר, ויואל, יחד עם יובל, הבן של נאוה שהוא המעריץ הגדול של הפועל תל אביב. גם קדוש, מתברר נוסע לשם.

שלא כהרגלי, פירטתי איכשהו את המבנה העלילתי המורכב שמשמש את הספרי לניסוי הסגנוני שלו, אך שמרתי כנעלם שלושה מרכיבים חשובים, למען מי שיקרא וילך להצגה.

משהו אחר מהנראה לעין

אינני יודע אם זה באמת מאפיין את כל הישראלים או אפילו את כל התל אביבים "לדורותינו", אבל מה שברור הוא שעניין השיפוץ והבאוהאוס הוא מלאכותי ומשמש כקולב לשיפוץ אחר שנאוה מבקשת להשיג בזוגיות שלה, שהתערערה שש שנים לפני כן, בעקבות הפיגוע שהיה ליד דיזנגוף סנטר.

והנה לפנינו שאלה גדולה יותר: איך זה, שלמרות הנתון הנ"ל, המחזה מתעלם לחלוטין מהעובדה שמסוף אוקטובר2000 ועד למועד תחילת המחזה ב-13 במרץ 2002 היו 54 פיגועי טרור ברחבי הארץ ועוד כ-30 פיגועים במהלך העלילה עד הסיום.

מהאמור לעיל ברור אולי שהספרי ניסה לתאר משהו קצת אחר מהנראה לעין. משהו שאמור, ככל הנראה, להגיד משהו עלינו, על נהנתנות תל-אביבית או שבר רעיוני של הדור השני של בוני הארץ? אם כן, אין לכך ביטוי מחזאי, מה גם שכבר בפתיחה יואל מסביר כי תל אביב נבנתה כעיר שנועדה לעינוגי תושביה.

בה בעת כמחזאי, בכל מקרה, החומר הטוב ביותר של הספרי הוא בחלקו השני של המחזה, המתפתח בעקבות מהלך דרמטי מרשים לקראת סוף המערכה השניה באמצעות מונולוג מצמרר של נאוה, הנע ונד בין הסאטירי לדרמטי, כמעט טרגי, ועדיין לא נוגע בשכבה העמוקה ביותר של אישיותה.

אישה-בעל-בית-גדי-דגון2.jpg

"אישה, בעל, בית", צילום: גדי דגון

הצרה היא שבתמונה הבאה, גם כשהוא נוגע חזק בכמה עצבים ישראליים רגישים – ושוב עם הפוגה קומית קלאסית באמצעות שני הזקנים – המחזה איננו מתפתח לדרמה של ממש ולאמירה מהותית בעניינים של שכול, יתמות, או אהבה.

הפתרונות שהספרי מציע בסיום מצביעים יותר מכל על חולשתו האמיתית של המחזה – עיצוב דמותם של יואל, בעיקר, ונאווה, מעט מדי, ומערכת היחסים ביניהם. וזאת בניגוד לעיצוב המלא של קדוש ובנו, ושל היחסים ביניהם.

הצגה של שחקנים

כבמאי הספרי שב ומרדד את ההצגה שלו בהחלטתו לחדש את התפאורה שדרור הרנזון עיצב לו עשר שנים לפני כן בקאמרי. כאז גם עתה היא נראית כפארסה על תפאורה שאמור להיות לה תפקיד בהצגה. גם המוזיקה של אלדד לידור חוזרת. את התאורה הפעם עיצבה עדי שמרוני ואת התלבושות מוני מודניק.

למזלו של הספרי בית ליסין העמיד לרשותו שחקנים שמצליחים לחפות במשחקם על החסר בעיצובם כדמויות בשר ודם. מורדי גרשון יוצק חיוניות לתפקיד הבעייתי של יואל ובמערכה השנייה הוא מצליח לרגש למרות החסר בעיצוב הדמטורגי של דמותו.

אסי לוי מתחילה בקטנות את משחקה כנאוה, שבדיעבד אולי יכולות להיחשב כהעמדת פנים מחושבת להטעות את יואל ביחס לכוונותיה לשפץ את דירתם. אבל בהמשך, כאשר השיפוץ האמיתי המיוחל נחשף, לוי מסתערת כנמרה על דמותה של נאוה, וחושפת במשחק מרתק את קרעי נשמתה.

רבקה גור והוגו ירדן מצוינים כזוג ההורים הזקנים, היא שחופרת בלי קץ והוא בעיקר בשתיקות וגם בגסויות מוגזמות. דני גבע כאח מוטי, ונתי קלוגר כאשתו עושים כמיטב יכולתם בגילום שני תפקידיהם השטוחים. דני ברמן עובר איכשהו את התפקיד חסר החיים של הבן יובל.

יורם טולדנו מצוין בתפקיד קדוש, ועל הגזמה קלה בהדגשת המזרחיות הוא מחפה בעיצוב מרגש של היסוד הנפשי האישי שמפעם בו. אור בןמלך בתפקיד רועי, בנו של השיפוצניק, מעצב בפרטים מדויקים את התפקיד הטוב והמלא ביותר במחזה, ומשחקו מגיע לשיא דרמטי מרגש ומכאיב.

סוף דבר – "אשה, בעל, בית" של הספרי נותר כשהיה, ניסוי מחזאי שאיננו חף מתורפות, וגם בחידושו עתה בבית ליסין מעלתו העיקרית היא בהיותו מסד להצגה של שחקנים.