"אינטרלוד מוזר" – דרמה משפחתית כפולה
שנים רבות אני מצפה לראות על הבמה את המחזה הנפלא והמיוחד Strange Interlude מאת יוג'ין אוניל, המחזאי האמריקאי הראשון שזכה בפרס נובל ב-1936 ונחשב לגדול המחזאים האמריקאים, עם ארבעה פרסי פוליצר על מחזותיו ''מעבר לאופק'', ''אנה כריסטי'', ''אינטרלוד מוזר'' ו''מסע ארוך אל תוך הלילה''.
המיוחד ב''אינטרלוד מוזר'' מתחיל במבנה הדיאלוגים שעל פניו נסמך אל מסורת השימוש במונולוגים ופנייה אל הקהל המאפיינת את מחזותיו של שקספיר. אוניל יצר פיתוח מרתק לפיו כל דמות מפסיקה את מהלך הדיבור הישיר בדיאלוגים, פונה לקהל מעירה על הנאמר, אומרת את מה שלא רצתה להגיד, או רק חשבה תוך כדי השיחה, חושפת עמדה שונה וממשיכה את הדיאלוג מאותה נקודה שעצרה.
זה כמובן מסרבל ולוקח זמן עד שהטכניקה הזאת מתקבלת באופן ברור. בעבור השחקנים המשמעות היא הכפלת התפקוד ועיצוב התפקיד. באחת הגרסות שנעשו בעבר אפילו ניסו להעלות המחזה בצוות כפול של שחקנים – האחד הוא ה''חי'' והאחר הוא ''צל'' שמשמיע את מה שלא נאמר בדיאלוג. הרעיון יפה אך נדחה בסופו של דבר בגלל בעיות העמדת השחקנים ותנועתם, אופיים השונה ובעיקר צמצום האתגר.
הצגתו המקורית של המחזה ב-1928 נמשכה למעלה מחמש שעות עם הפסקה של שעה למטרת ארוחה. אבל הקהל נהר והיא שברה שיאים בברודוויי כשהוצגה ברציפות כמעט שנתיים, ו-100 אלף עותקים של המחזה נמכרו במהלכן – כמאתיים בכל הופעה! אח, הימים ההם....
"אינטרלוד מוזר", צילום: יוהן פרסון
ההצגה בלונדון, שזכתה בהצלחה גדולה, קיצרה את המחזה לשלוש ורבע שעות עם הפסקה רגילה, ובמידה מסוימת יכלה לקצר עוד מבלי לפגוע בעלילה המתארת מהלך של קצת יותר מעשרים שנה בחייה של צעירה ששמה נינה, שעיון מדוקדק בדמותה מחבר אותה אל נינה של צ'כוב.
נינה והגברים
אוניל, כברבים ממחזותיו אם לא בכולם, היה בנו של שחקן והכיר מקרוב את מה שאפשר לכנות כמסכה ששחקנים לובשים כשהם נכנסים לתפקידיהם. המחזות שלו מתייחסות לעניין המסכות והוא מתאר את נפילתן, את הסרתן, ובעיקר את החשיפה, הכואבת בדרך כלל, של הנסתר מהעין.
נינה של אוניל איבדה במלחמה את ארוסה גורדון, ואחרי התמוטטות עצבים, קמה על רגליה, נישאה כדי ללדת בן שיישא את שמו ויהיה רק שלה. כאשר נכנסה להריון התברר שהגנטיקה של הבעל היא של חולה נפש, והיא מפילה את העובר – אך מיד אחר כך מפתה ידיד משפחה, רופא מטורזן (ושוב רוחו של צ'כוב מציצה) שיעבר אותה.
היא אמנם מתאהבת ברופא אבל היא נאמנה לרצון שלה בילד שיהיה שלה, ו''מצבה חיה'' לאהובה המת, ולנישואיה. וכך בעלה מאמין שהוא אבי הילד. בשנים הבאות תתפתח המלודרמה אל שיאיה, והיא הייתה יכולה להיות סתמית אלמלא לכל אורך המחזה, מתחילתו ועד סופו, סוחב אותה צ'רלי, ידיד נפש של נינה מילדותם. הוא מאוהב בה כל חייו אבל אין לו סיכוי לזכות בה.
תחת זאת הוא נוכח כמעט בכל מה שקורה, וכשהוא שם, המלודרמה הופכת לקומדיה נהדרת על אהבה, קנאה, מעמדות, כלכלה, גבריות והורות– בעיקר בזכות הבימוי והמשחק של צ'רלס אדוארדס בתפקיד צ'רלי. המונולוגים הקצרים הופכים בפיו ליהלומים חדים. הקהל מתפקע מצחוק מכל משפט שלו במונולוגים הקצרים, אך גם כדמות חיה הוא גונב את ההצגה.
אן מארי דאף היא נינה נהדרת, מתחילה כצעירה דרומית (מקדימה את סקרלט אוהרה של ''חלף עם הרוח'') ומתבגרת מתמונה לתמונה עד לשיאי משחקה כאם החרדה לאבד את הבן שהוא ''שלה'' – אם כי הוא דווקא נטה לכיוון ''אביו'' ושנא מאוד את ''הדוד'' הרופא נד דארל.
נינה של אוניל היא במידה רבה צירוף מעניין של נורה ושל הדה גבלר, הנשים המיוחדות כל כך שיצר איבסן הנורווגי. דמותה של נינה מכילה את העצמאות המתעוררת של נורה ואת הנוכחות הכפייתית של האב המת בחייה של הדה, יחד עם ההסתכנות של נינה הצ'כובית. ואת אלה מצליחה דאף לגלם במשחקה המרגש.
"פינת האָמֵן" - אמהות כפולה
בסיומו של ''אינטרלוד מוזר'' אומרת נינה כי ''החיים שלנו הם רק אינטרלוד במסכת הגדולה של אלוהים'' וזה משפט המחבר – יחד עם עוד כמה מרכיבים – את המחזה של אוניל לשני המחזות הבאים ברשימה הזאת. חיבור שהעלה בי תהייה אם הצירוף שלהם מקרי או מתוכנן על ידי ועדת הרפרטואר של התאטרון הלאומי המלכותי הבריטי.
החיבור הברור במיוחד הוא אל המחזה ''פינת האמן'' מאת ג'יימס בולדווין, הסופר, המסאי והמחזאי השחור (הוא לא היה חותם על הביטוי העכשווי ''אפרו-אמריקאי'', ואולי גם היה מתעקש לשמר את הכינוי ''כושי'', שמטעמו ולשמו היה אחד ממובילי המאבק לזכויות האזרח והאדם בארה''ב.
זה המחזה הראשון של בולדווין, שנכתב ב-1954, בעקבות ביקור של המחזאי אצל משפחתו, בשובו לארה''ב משהות קצרה ואומללה בפריז. זה היה שנה אחרי ששמו כבר עלה לכותרות עם הרומן הראשון שלו Go Tell It On a Mountain והוכר כקול חשוב של הקהילה השחורה.
עלילת המחזה מתרחשת בכנסייה קטנה בהארלם שבראשה ניצבת מרגרט אלכסנדר, שגילתה את הדת בעקבות משבר בנישואיה, לאחר שנמלטה מבעלה לוק עם ילדם סם. השינוי שחל בה הפך אותה מאישה קשת יום למנהיגה רוחנית נוקשה. את הבן, המחונן מבחינה מוזיקלית כאביו, היא מגדלת להיות נגן בכנסייה.
הופעתו הפתאומית של האב מערערת את הבסיס המוצק שלה, חושפת את רצונו של הבן לצאת מהחממה ולהתפתח כנגן ג'אז, כפי שהיה אביו. בה בעת מתערער גם מעמדה בקהילה וכמה מראשיה מתכננים להדיחה, בטיעונים שונים.
פינת האמן (צילום: Seamus Ryan)
כוחו המיוחד של המחזה, ולא מעט בזכות ההפקה המרשימה בתאטרון הלאומי המלכותי, הוא בשילוב הנפלא בין הדרמה הפרטית לדרמה הקהילתית ובשימוש המושלם בגוספלים מוכרים, ובמוזיקה מקורית בנוסח הזה. הקולות הנפלאים של השחקנים וזמרתם יוצרים את האווירה המדויקת.
אך בעיקר זה המשחק המרתק של מריאן ז'ן-בפטיסט בתפקיד מרגרט, כמנהיגת עדרה, ובמיוחד כאישה הנקרעת בחרדתה לגורל בנה, וחושפת במהלכה את אהבתה לבעל המגיע כדי להיות עמה ברגעי חייו האחרונים. לוסיאן מסמאטי כבעלה מגיש משחק שבו הצחוק והכאב מתחלפים בטבעיות וביחד הם זוג נוגע ללב.
את הדרמה הקהילתית נושאות במשחק שיש בו הרבה הומור שרון ד. קלרק כאחותה הנאמנה והמגוננת של מרגרט, וכנגדן ססיליה נובל וז'קלין בוטסויין כמנהיגות המרד. כשהן וכל הלהקה מטעימות מושגים כמו "הללויה", "אמן", "תאמינו" ודומיהם.
"לִיוֹלָה" – אבא שמח בילדיו
החוליה השלישית והמפתיעה, וזו שבניגוד לשתי הקודמות יש סיכוי טוב שתיראה בארץ ואפילו בקרוב, היא ''ליולה'' - קומדיה מרנינה של לואיג'י פירנדלו, החשוב במחזאי איטליה במאה הקודמת וחתן פרס נובל לספרות ב- 1934.
המפתיע הוא כמובן המחזה, שאם לא היה ידוע מי כתב אותו ספק אם מישהו היה מייחס אותו למחזאי של ''שש נפשות מחפשות מחבר'', אפילו אם הוא מתרחש בסיציליה, מולדתו, וגם אם יש בו יותר מסממן אחד למסכת הבעייתית של פירנדלו והנשים בחייו.
הצגת המחזה הועלתה בבכורה בשבוע שעבר בתרגום חדש ובבימויו של ריצ'רד אייר, שהיה מנהלו של התאטרון הלאומי המלכותי עד לפני תשע שנים, וההתקבלה בשמחה גדולה. אייר החליט לאייש את התפקידים בצוות אירי, ועם להקת כליזמר צועניים, כדי לשמר ניחוח כפרי מתאים לשפה האנגלית, וכך נמנע הצורך לחקות עגה סיציליאנית.
ליולה (צילום: קתרין אשמור)
עלילת המחזה מזכירה עלילות כמו של הקומדיה דל'ארטה: סימונה הקשיש הוא בעל האחוזות העשיר שנשא לאישה את מיטה, הצעירה ממנו בארבעים שנה, כדי שתביא יורש לנכסיו. אלא שזה לא הולך לו. לעזרתו ובתחמונים המוכרים לסביבה מגיע ליולה, בן הכפר, מין דון ז'ואן ממזרי וטוב לב שכבר הוליד שלושה בנים משלוש נשים והוא מגדל אותם באהבה בעזרת אמו.
הסיוע שלו לסימונה הוא גם סיוע לאהובתו מיטה, וגם לצעירה אחרת בכפר שסימונה הוטעה להאמין שהוא אבי העובר שברחמה – והוא מתעקש באמונתו. אתם יכולים להבין איזה מין סיוע הוא מעניק, ומה התוצאות הראויות והטובות לכך.
אבל בכל זאת, מעבר לשירים ולריקודים, ניכרת התבוננות קצת נוגה של פירנדלו בגורל הדמויות שלו, והבימוי מיטיב להאיר זאת באמצעות הלהקה של כעשר נשים – נערות מפלרטטות, שמחכות לתורן ליפול לזרועותיהם של סימונה וליולה, וגם אמהות וסבתא שיודעות את נפש הצדיק וחטאיו.
ליולה (צילום: קתרין אשמור)
במרכז ניצבים כמובן סימונה, במשחקו המצוין של ג'יימס הייז הוותיק, וליולה שהופך בגילומו של רורי קינאן ללוליין, קוסם, רקדן וזמר שיודע גם לחזר, גם להיות מחוזר, אב מקסים, בן מסור, ובעיקר אוהב – את החיים. והוא נפלא בביטוי ההכרה, לרגע אחד קטן, שהוא בסופו של דבר נדון לחיים ללא בת זוג.
וכך כמו ב''אינטרלוד מוזר'' וב''פינת האמן" גם ב''ליולה'' ההורות ניצבת במרכז הדרמה – מזווית שונה, אך בעיקרה היא נוגעת במהות של הקשר והאחריות הנלווית אליו. וזה בהחלט נושא שמותר לבכות בו וגם לצחוק. צריך רק לדעת מתי, למה ואיך.