פסטיבלים - "ההומוסקסואל או הקושי להתבטא"

שחקנים מצוינים ובימוי אולטרא-מסוגנן אינם יכולים לכסות על ערוות המחזה התמוה שמועלה בתיאטרון "קרוב".

טירוף ביזארי ועצב מלאכותי

זה קורה לי לפעמים, שאני מגיע להצגה ויוצא ממנה מבלי להבין מה עשיתי שם. וזה מה שקרה לי הפעם בתיאטרון הקרוב ללבי, בעיקר בזכות מנהלו והרוח החיה שלו, ניקו ניתאי, ויכולתו לסחוף עמו שחקנים ויוצרים להרפתקאות גדולות.

הפעם הוא בחר להעלות מחזה של ראול דמונטה קופי, יליד ארגנטינה, שחי בפריז וכתב מחזות שונים שהועלו בתיאטראות החשובים ביותר שם (והתכנייה לא מציינת אם גם בבירות תיאטרון אחרות) עד שמת ממחלת האיידס ב- 1987.

המחזה מוגדר כקומדיה מטורפת-עצובה. מאחר שאינני מכיר את המחזה ללא ההצגה הנוכחית, אני חייב להאמין שהתרגום והעיבוד שעשה ניתאי תואם את המקור. ואם אמנם כך, הרי שהצד הקומי זכה לייצוג מזערי מאוד, ואילו הטירוף והעצב נותרו ביזאריים או סתם מלאכותיים.

מערכון שנמתח

המחזה מספר על מורה לפסנתר בסיביר שמתאהבת בתלמידתה הזנזונת ומתכננת לברוח אתה לסין. לשם כך עליה לשכנע את בעלה, הקצין המהפכני שהוגלה לסיביר, ואפילו את ראש המשטרה החשאית בסיביר, ובעיקר את אמה של התלמידה, לסייע בידן לברוח.

אז מה הקשר לשם המחזה? לחלק הראשון, "ההומוסקסואל" יש כנראה זיקה לעובדה ששלוש הנשים שבמחזה הם גברים שעברו ניתוח לשינוי מין. אם זה לא מספיק לאשש את הקשר הרי שאת תפקידי הנשים – כולל הפסנתרנית המלווה – מגלמים ארבעה שחקנים זכרים. אפשר להתווכח אם זה לטובת המחזה, אבל קשה להכחיש שזה מכניס להצגה פלפל ושום.

באשר לחלקו השני של שם המחזה "הקושי להתבטא", נראה כי הוא דווקא בעל קשר אמיץ לנאמר בו. או ליתר דיוק למה שלא נאמר בו. שהרי חוץ מאזכורים של ניתוחים (בקזבלנקה), ושל אוכל, יציאות, זיונים, פרוות ומזחלות שלג, אין בו ולא כלום. אפילו לא מרכיב האהבה, שאמורה להיות הרעיון העמוק הגדול מאחורי כל זה.

קשה לראות במחזה הזה יותר ממערכון שנמתח לאורך כפול ממה שהיה מאפשר אולי להציגו כמחווה קברטית של מלכות דראג. אבל נראה לי שאם מוכרחים להציג את השטות הזאת, שודאי תוגדר על ידי תומכיה כתיאטרון אבסורד כלשהו, היה נכון יותר לעשות זאת דווקא עם שחקניות.

הילוך סרק

ואולי זה דווקא משום שלניקו ניתאי יש רעיונות מסקרנים כבמאי, ודווקא משום שצוות השחקנים הצעירים שלו מובחר ועושה עבודה מצוינת כשלעצמה. גיא מסיקה, בעיקר בתפקיד הפסנתרנית – וגם בשני תפקידי הזכרים שלא עברו ניתוח מין, שיחק אותה אישה, והיה מעניין לראות איך הוא מעצב את התפקיד הצדדי הזה, שעיקרו נגינה וירטואוזית בפסנתר (והוא גם מעצב הליווי המוזיקלי המצוין), ומעקב עם מחוות תגובה קטנות אחר המתרחש.

רם רחמים התחיל בלחיצה מוגזמת את משחקו בתפקיד האם, אך התעשת מהר ועד סוף ההצגה הוא הניח לבגד ולפאה הבלונדית לייצג את הנשי, בעוד הוא עצמו מעצב את הדמות ללא פיזוזים ופרכוסים של גופו וקולו.

יהודה לזרוביץ` בתפקיד המורה לפסנתר עיצב היטב את המשחק המוחצן ביותר, כמלכת דראג לכל דבר ועניין, על סף הקריקטורה. את תפקיד התלמידה לפסנתר, שכל גבר ואישה עולים עליה, והיא בהריון ולא יודעים ממי, מגלם בצורה מושלמת, הרבה מעבר לכתוב, שחקן צעיר, דניאל בן-גל, בוגר של בית צבי. למען האמת רק בשלב מאוחר התעורר בי החשד שלא מדובר בשחקנית – למרות שישבתי בשורה הראשונה.

ברשימת יוצרי ההצגה ראוי לציין במיוחד את יחזקאל לזרוב שיצר כוריאוגרפיה ותנועה מינימליסטיות אך מלאות דמיון, ואת התלבושות המרהיבות שעיצבה לאה שץ, התפאורה הקרה שעיצב דני מנדלסון והתאורה המצוינת של יעקב סליב.

אבל לא הם, ולא קטעי הסרטים הרומנטיים שפתחו את ההצגה לצלילי "החיים בוורוד" של אדית פיאף, לא יכלו לשחרר את ההצגה מהמועקה הגדולה, שמדובר בבזבוז משווע של כישרונות על הילוך סרק.

לפרטים נוספים