מחזה מיוחד שעשה את כל הדרך מאוסטרליה נחת אצלנו בהצגה מרשימה ומרגשת עם צוות שחקנים מלהיב ובבימוי עשיר דקויות.
הכל משתנה בארבעה ימים
מה כבר אפשר לספר על זוג מאושר שנשבר לפתע פתאום, ולא סופר עד כה? ומה יכול מחזה לחדש על בעל בוגד, על אישה נבגדת, על מאהבת דורסת ועל בת פגועה? באמת שלא הרבה. הכל צפוי והרשות נתונה. ובדיוק משום כך "אונור" מאת המחזאית האוסטרלית ג`ואנה מוריי-סמית הוא מחזה מסקרן מאוד, שבו הסיפור הפשוט, או המוכר, מסופר בה בעת מנקודת מבט מרובעת, של כל אחת מהנפשות התועות ומעונות שמאכלסות אותו.
במרכז המחזה ניצבים העיתונאי המצליח גאס ואשתו אונור. גאס נופל ברשת קסמיה הטבעיים והמעובדים של קלאודיה, צעירה בת 29 המכינה עליו כתבה גדולה. הוא מחליט לעזוב את אשתו זה 32 שנים, שלפני נישואיהם הייתה סופרת מצליחה ומבטיחה, אך החליטה ללכת עם בעלה באשר יילך, ולהיות אישה, אם, עקרת בית ויועצת-עוזרת לגאס בענייניו המקצועיים. ההחלטה של גאס לעזוב את הבית נופלת עליה ועל הבת סופי כרעם ביום בהיר. בארבעה ימים הכל משתנה בחיי הארבעה.
מוריי-סמית איננה מספרת את העלילה אלא את המכניזם הנפשי והמעשי שלה. היא איננה מעצבת דמויות אלא נותנת להן לעצב את עצמן ולחשוף את מה שנדרש מעולמן. היא עושה זאת במהלך טבעי, כמעט נטול דרמה, אלא זאת שמתבטאת באמצעות הדיאלוג, בחילופי מילים הבודדות, במשפטים קצרים בדרך כלל, ופה ושם גם בפיתוח של איזה מונולוג קצר.
הדיבור במחזה הזה הוא אמצעי דרמטי. התקשורת המילולית בין הדמויות קלה, כי הן מדברות באותה שפה, אבל תמיד נוצרות אי-הבנות, ונדרשים הסברים או חזרות על הנאמר. ואז מחפשים מילים, נאבקים על האמירה הברורה יותר. ודברים נאמרים שוב ושוב, כדי שהשומע והאומר גם יחד יוכלו להבין טוב יותר את הנאמר.
הגישה הזאת פוטרת את מוריי-סמית משפיטה או מחריצת עמדה "מבחוץ" כלפי מי מהדמויות. מה שמעניין אותה זה לא להצביע על הבעל כמנוול, או על האישה כקרבן, והיא גם איננה יוצרת מקלאודיה דמות של נערת-פיתוי מתוחכמת, או קוסמת. היא נותנת לה להתלהב ולהלהיב, והיא מאפשרת לה לאהוב באמת בלי לדעת איך אוהבים באמת. כך היא וכזאת דרכה.
ואולי במפתיע, מוריי-סמית היא איננה תורמת אמפטיה או הבנה מיוחדת לבת. הרי זו כבר בת 22 וצריכה לבור את דרכה בכוחות עצמה. לכעוס או לסלוח, לאהוב או להתרחק. מה שהיא תעשה זה יהיה העניין שלה, לא של הוריה. וזה בעצם גם מה שמוריי-סמית אומרת לאונור, לגאס ולקלאודיה: במחזה הזה אתם נפרדים ממי שהייתם ועליכם לבחור ולעצב את עצמכם מחדש.
ריאליזם במסגרת דמיונית
מחזה לא קל לפיצוח, כמעט ללא סימני דרך לבמאי, וציפי פינס עמדה במשימה הזאת בתבונה בימתית ואנושית גם יחד. כל פיתרון בימתי שלה משרת את המחזה כמקבילה חזותית למילים.
זה מתחיל עם התפאורה היפה, בצבע שנהב מצהיב, שעיצבה דנה צרפתי. מי שיקדים ויתבונן בבמה לפני תחילת ההצגה, יוכל לגלות כיצד היא רומזת לנקודות המוצא של המחזה והבימוי.
הבמה בנויה כחדר גדול, מעוצב בסגנון ישן, עם כותרות מעוצבות בחיבור לתקרה. רק פינה אחת כבר רומזת שהישן והיפה מתפורר. כך גם מפתן הדלת, ולידה תלוי מעיל מאובן. גם הספרים והמדפים מאובנים, והמראה שבצד מאובנת. יש פרחים לידה, שריד לא ברור לחיים שעדיין זורמים שם. ויש ספת ישיבה מסוגננת. ובחזית שולחן וכיסאות מודרניים שקופים.
משני צדי החלל זה, מעבר לרצפת הפרקט הלבנה, שני קירות גבוהים, נטולי סגנון, ובהם פתחים שדרכם הדמויות באות ויוצאות, עוברות ושבות בין 17 חילופי תמונות ומצבים. אלא שפינס השכילה להפוך את המעברים האלה לאמירה משל עצמה, כאשר כל יציאה מהבמה של כל אחת מהדמויות עוברת השהיה ליד הפתח, והדמות מתבוננת בזירת ההתרחשות שזה עתה הייתה בה, כתמונה באלבום הזיכרון.
כזאת היא גם פעולתה של התאורה שעיצבה פליס רוס, שמתחילה ומסתיימת בחצי חשכה, מסמנת מעברים, ומצבי רוח משתנים, וכך גם המוזיקה של אורי וידיסלבסקי, שמשמשת כקווי מתאר רגשיים, ומעבירה את המתרחש ממצב למצב. אורנה סמורגונסקי עיצבה תלבושות טובות, תואמות את הדמויות ואת מיקומן.
כל אלה משחקים היטב לידי הבימוי של פינס, שבחרה לביים את המחזה כריאליזם בתוך מסגרת דימיונית ומשום כך, כל פרט במחזה מקבל ביטוי מדויק מאוד, אם בדרך הצגתו ואם בדרך המשחק. אין קישוטים, ולמעט הכניסות והיציאות, הכל מוגש במשחק משוכלל ביותר, מתואם ומדבר בלשון המחזה, בתרגומו המצוין, הטבעי כל כך של דורי פרנס.
קוטלר בתפקידו הטוב מזה שנים
אין ספק שהבימוי של פינס נשען היטב על הכישרון והיכולת של ארבעת השחקנים שלה, כשם שברור לחלוטין כי השחקנים עצמם נשענו על ההכוונה, ההתבוננות והלחיצה שלה. ביחד הם יצרו שפה בימתית משותפת, אחת, כשלכל אחד מהם משחק אישי מאוד. השמירה על כך היא אחד ההישגים הבולטים בהצגה.
לאורה ריבלין יוצרת דמות שלמה מאוד של אונור, כאשר המרכיב המרכזי במשחקה הוא עיצוב תהליך ההבנה של המתרחש סביבה ושל התהליך הפנימי שהיא הולכה לתוכו. היא יוצקת מכל מילה נדבך, והיא מניחה את הנדבכים זה לצד זה, זה על גבי זה, ובונה את אישיותה המיוחדת של אונור לפרטי פרטים.
ריבלין טבעית לגמרי כאישה המסורה, שאיננה מבינה מה בדיוק הפסידה כשבחרה להיות רעייתו של בעלה וויתרה על קריירה עצמאית, שאיננה מבינה למה זה צריך להסתיים, ואחר כך כשהיא מבינה שמה שהיה כבר לא ישוב להיות וצריך להתעשת ולהתחיל בחיים אחרים, חדשים. וזה נוגע ללב כשהיא מעבירה רטט של געגועים לאהבה שאותה חייתה כל השנים, עד שבעלה בא ואומר "אני הולך".
המילים האלה "אני הולך", בלי לאן, בלי מדוע ובלי אבל, הן אחד מרגעי השיא במשחקו של עודד קוטלר בתפקיד הבעל גאס. עד לאותה נקודה הוא היה שרמנטי, קולח, רהוט מאוד. עד לאותה נקודה הוא צובר הישג נפלא בדרך שבה הוא מתאהב בקלאודיה, בשלוש פגישות, בתמורות שחלות במבט שלו ובנעימת קולו, ובקיצור משפטים.
כאשר הוא בא, נסער, להודיע לאשתו שהוא מאוהב בקלאודיה, קוטלר נוסק למשחק מדהים כשהוא מעצב את הבשורה כמי שבעצם מבשר אותה לעצמו. "אני הולך" הוא אומר כלא מאמין למשמע אוזניו, כמתחבר לחלוטין לאי-ההבנה של אשתו, כנאלץ להסביר לה ולעצמו מה בעצם הוא אומר. אחר כך, מאוהב, קוטלר כאילו ניצב בראש מגדל של מילים שמהר מאוד הוא כורע תחתיהן.
קוטלר נותן את המשחק הטוב ביותר שלו מזה שנים, וברגעים הלא וירטואוזיים של התפקיד – ובעיקר בפגישה הקשה עם בתו הוא נוגע ללב בזעמו, באין אוניו וברחמיו.
פסגה מעל התהום
את הבת סופי מגלמת בעוצמה רגשית מופלאה טלי רובין, כשהיא משתמשת בכל אמצעי שעומד לרשותה – וכדאי לשים לב לשימוש שהיא עושה בידיה ולהתפתחותו. היא מעצבת דמות מעונה באמת, שלפתע מתברר לה שבעצם היא חשה כבר מזמן בפירוק המאיים לבוא על התא המשפחתי החם והאוהב.
קרן צור מביאה לדמותה של קלאודיה ולטקסטים השופעים שלה אנרגיה תוססת מאוד. היא נזהרת מלחשוף את הקלפים מהר מדי, איננה מגלה מהר מדי מה קלאודיה באמת חושבת על גאס ומה היא מכינה לעצמה. בהמשך, במפגשים מרתקים עם אונור ועם סופי, ובמפגשים כמעט מנותקים עם גאס, משחקה של צור צובר תאוצה מתמונה לתמונה, והיא מוליכה את קלאודיה שלה בצעדים גדולים אל פסגה מעל לתהום.
ולסיכום - "אונור" היא הצגת מופת של מחזה מיוחד, בימוי רגיש ומשחק משובח.
מועדי מופעים
28/07/2005
:תאריך יצירה
|