עבור המורה, הבמאית והיוצרת סופי מוסקוביץ', שנפטרה אמש, המחזה היה משני לחופש היצירה
ההצגה היא התכלית
מותה של סופי מוסקוביץ' מותיר אחריו מהלך יצירה מקורי של אשה מיוחדת בעולם התיאטרון הישראלי.
תלמידיה יודעים לספר על אשה שברזל לעתים רך לעומתה, ואנושיותה תמיד מפתיעה בחום שלה. אך בעיקר הם מדברים על מעיין של יצירתיות חיה, שזרם מתוכה אליהם והניע את יכולותיהם וכשרונותיהם.
ההיכרות שלי עימה החלה לפני קצת יותר מעשור, כאשר בית-הספר למשחק שפתחה יחד עם פאבל קרלין, בן-זוגה ושותפה הבלתי נלאה, פעל בבית י"ל פרץ ברחוב ברנר בתל אביב. היו אלה "המשרתות" של ז'אן ז'אנה ו"טרטיף" של מולייר שבאמצעותם התוודעתי אל שיטתה ואל אישיותה.
משם ואילך התנהל בינינו דו-שיח מרתק שנמשך עד אחרי ההצגה האחרונה שביימה, "עכשחף", אולי המושלם בהישגיה כבמאית, ולבטח מהנועזים ביותר שבעיבודיה. כי עבור מוסקוביץ', כל מחזה כתוב היה רק שער להצגה, ונאמנותה אליו היתה משנית לאמונתה בחופש של האמן היוצר להעמיד הצגה שהיא התכלית. אליה ישאף ובה יתהדר.
הראיון לענת זכריה עבור אתר "הבמה", לרגל העלאת "עכשחף", היה הראיון האחרון שהעניקה, ובו הציגה את עמדתה האמנותית במלים ברורות:
"תיאטרון בשבילי הוא מקצוע ויזואלי, הצגה באים לראות, ואם שחקן לא משכלל את עצמו לאורך כל חייו והופך להיות פקיד מתוסכל מבפנים עם חזות של גאון התורה בחלון הראווה שלו, אנחנו בבעיה. בשביל לקרוא למשחק מקצוע צריך להשתכלל כל הזמן, וזה מחייב גם שימוש נכון ומדויק בגוף ובקול, אבל גם להיות אדם ספוג ידע. מצדי שיתעניין בפיזיקה גרעינית. שחקנים חייבים לרוץ ולזלול את החיים שמסביבם".
השיטה שלימדה כאן ובמוסקבה
המאפיין העיקרי של שיטתה המיוחדת, שאותה לימדה גם במוסקבה, הוא הביו-קינטיקה,מעין סינתזה בין התיאטרון הביו-מכני של הבמאי וסבולוד מיירהולד לבין זרם התודעה של הגוף ותורת הכאוס, בלי לבטל הכשרת שחקנים, שיסודה בשיטתו של סטניסלבסקי ולפיה על השחקן להגיע לדרגת הזדהות פסיכולוגית מלאה עם הדמות שהוא מגלם.
סופי מוסקוביץ', צילום: יח``צ
המאפיין השני הוא הכאוס, שהיה ניכר בהפקותיה, מצב שנראה כאלתור לא מבוקר, אסוציאטיבי וטוטאלי, שתובע מהשחקן לפעול ללא הכנה מוקדמת ובתוך כאוס של מצבים משתנים סביבו ובתוכו. המאמץ, האינטנסיביות והפעולה המשתנה מרגע לרגע מביאים לגיוס כל משאביו של השחקן בעת ובעונה אחת.
שרבוט סוריאליסטי הוא המרכיב השלישי, המתרחש בשיאו של התהליך, והוא מבוצע על-ידי השחקן באמצעות גופו במרחב הפיזי, תוך גירוי כל המשאבים הסמויים שבתוכו. המהלך מביא אותו לחוויה מנטלית אינטנסיבית. השחקן, תוך כדי התמודדות עם הכאוס המשתלט עליו, מושלך באופן בלתי צפוי אל תוך המרחבים הפנימיים של עצמו ומוציא אותם מתרדמתם, והם המשמשים חומרי גלם למציאות שהוא יוצר.
תיאטרון של בוגרי בית-הספר
ברשימת תלמידיה הידועים אקי אבני, איילת זורר, חני פירסטנברג, אולה שור סלקטר, יעקב כהן, לירז צ'רכי,וכן גם מירי מסיקה, וקרן פלס. הם, ורבים אחרים המצטרפים בכבוד למעגל הזה, הם המדליות שזכתה בהם על שיטתה. כי בסיכומו של דבר היא לא כבלה אותם, אלא העניקה לכשרונותיהם את הכנפיים האישיות של כל אחת ואחד מהם.
חלומה הגדול להקים תיאטרון של בוגריה החל לקרום עור וגידים בשנה האחרונה לחייה, כשהיא כבר יודעת מה מצבה, אך נאחזת בתקווה ובאמונה שהכל פתוח והיא תמשיך לגדל את דורות השחקנים שיופיעו בו.
פאבל קארלין ידע לנצל את הרגעים הפנויים והקים עבורה את תיאטרון קם, ותלמידיה כבר מחדשים בו את "עכשחף" ואת "ג'ולי שלי" – שתי הגרסות המקוריות לקלאסיקות של צ'כוב וסטרינדברג שעלו בשנה האחרונה בבית-הספר שלה.
"עכשחף", צילום: יוסי צבקר
מותה של סופי מוסקוביץ' אינו סוף פסוק לדרכה ואמנותה. תלמידיה וקארלין הבטיחו לה ויקיימו באותה עקשנות ואמונה לוהטת שאיפיינו את כל מאבקיה עד שהגורל הכריע אותה אתמול בלילה.
הכבוד שרחשתי לעבודתה של סופי מוסקוביץ' נענה תמיד בכבוד שרחשה לעבודתי כמבקר. אהבתי להגיע ולפגוש אותה בכניסה לבית-הספר בתחנה המרכזית החדשה. היה הומור והיתה חיבה גדולה. השיחות שלנו אחרי ההצגות היו ישירות וכנות, עם מחלוקות ומחמאות.
זכרה יהיה ברוך וחי עימי.