בגיל 28 החליט עידן שרעבי שהגיע הזמן לאתגר את חשבון הבנק שלו. אחרי שמונה שנים של לימודים בחו"ל, בג'וליארד ובלהקת המחול הלאומית של הולנד, ושנה וחצי בזרועות להקת בת שבע, החליט שרעבי להיזרק אל תוך עולם הפרילאנס; עולם שבו אף מעסיק לא יחליט בשבילו מתי לקום בבוקר, אבל גם לא ישריין אותו במשכורת חודשית ברורה ויציבה. הוא עשה זאת כדי לבנות את עצמו ככוריאוגרף ומעל לכל כבן-אדם.

"החיים השתנו, אבל מהר מאוד התמזל מזלי והוזמנתי ליצור ללהקת הפרויקט של בית האופרה הישראלי, ואז הגלגל התחיל להסתובב. בשנתיים האחרונות הוזמנתי ליצור ללהקות ובתי-ספר רבים באירופה, ישראל אמריקה וקנדה, ושוב מצאתי את עצמי על מטוסים ובדרכים יוצר את הקריירה שלי ככוריאוגרף ויוצר עצמאי".

באחרונה הוזמן שרעבי ליצור עבודה חדשה לבלט הישראלי, וזו תעלה בערב בכורות בשבת הקרובה יחד עם שתי עבודות נוספות: "הסילפידות" (1908) של מיכאיל פוקין ו"ירח מעל יופיטר" (2010) של הכוריאוגרף דווייט רהודן.

שרעבי, שמגדיר את עצמו כ"כוריאוגרף פצוע" בחמש השנים האחרונות, מספר שהאירועים האחרונים שחווה, פיזית ובריאותית, הביאו אותו לחשוב על המושג "השתקפות" ולנסות לשים מראה בין שני דברים שבדרך כלל היא אינה נמצאת ביניהם.

בעבודה החדשה שלו, ONE, בוחן שרעבי את המראה האישית הפנימית של כל אחד, ואת הדיוק והשכפול והשבירה שמתרחשים בהשתקפות במראה.


עידן שרעבי (צילום: גדי דגון)

"למצוא את המקומות שהגוף נדלק ומתחרמן"

האם יש הבדל בין העבודה עם הרקדנים של הבלט הישראלי לבין עבודה עם רקדני להקות אחרות?

"הרקדנים של הבלט הישראלי הם מאוד פיזיים ועובדים ממקום יותר שכלתני. כל העניין של תחושות חדש להם. אני מרגיש שהגעתי לתוך קבוצה של רקדנים שיודעים ליצוק תחושה לתוך צורה, אבל לאו דווקא להתהוות מתוך תחושה. זה לא הטבע שלהם, הם לא הוכשרו לעבוד מתוך תחושה. הם רגילים לעבוד על צורות, על מרחק מאוד גדול מהקהל.

"כשאני רואה אותם זזים התחושה שלי אצל רובם שהתנועה שלהם באה ממקום של להראות או את היכולות שלהם או את יופי התנועה שלהם בחלל, בלי לקשור אותה לרגע הספציפי החד-פעמי. זה נשמע נורא, אבל זה מה שאני קיבלתי בהתחלה. בלט קלאסי במהות שלו מראה לקהל איך הדברים נראים".

אז איך פורמים את הצורה כדי שתהיה שם גם משמעות?

"תראי, מבחינתי רקדן טוב צריך ליצור בתנועה שלו על הבמה רגע, וכאן כדי שזה יקרה הייתי צריך לעזוב את עצמי. הייתי צריך לתת להם לעבוד דרך הרבה מאוד משחקי אימפרוביזציה. וכמובן שלא קרה כלום מעבר לצורות, והריק שבתוך הצורה נשאר נוכח בלי משמעות. האמירה היחידה שהיתה שם היא אמירה שקשורה לווירטואוזיות – 'אני רקדן טוב'. חסר היה שם אמירות כמו, 'אני סקרן', 'אני מתעניין', 'אני בוחן את מי שנמצא מסביבי'.

"זה היה גם הרגע שהבנתי שהעבודה שלי איתם ככוריאוגרף היא עבודה על הנפש, ושאסור לי לתת להם להסתפק בכך שהנפש שלהם מאושרת כי הם זזים יפה כל-כך, אלא אני צריך להוביל אותם למצוא את המקומות שהגוף נדלק ומתחרמן".

וזה הצליח?

"לוקח זמן, כי ברגע שזה קורה מתחילות ההתנגדויות והפחד ללכת עד הסוף. פתאום יש משמעות לתנועה, ויש דברים שאתה מפחד לתת לגוף שלך להגיד. פתאום אתה מבין שאם אתה מזיז את הראש ימינה ואת האגן שלך טיפה שמאלה, זה יכול להגיד עליך שאתה סקסי. ואז יש מודעות לגוף ולניואנסים.

"היה פה תהליך פירוק של חומות שנבנו מתוך צורניות וחוסר שליטה בנפש. הם לא נתנו ליצירתיות שבהם לצאת ולהעמיס על הגוף הפיזי את הנפשי. הרי כשאתה זז יש לך מיד פידבק שאומר לך משהו על עצמך. ככה אני רואה את זה".




עידן שרעבי, צילום: יח"צ


אז בתהליך כזה, שאתה אל מול הלא-נודע, על מה אתה בעצם סומך?

"אני סומך עליהם, על הרקדנים. היו לנו סדנאות לפני שהתחלנו לעבוד, ומיד ידעתי שבחרתי לי רביעייה שאפשר למצוא בתוך הפיזיות שלה המון עדינויות נפשיות".

תסביר לי איך אתה רואה בתוך סדנה בתנועה של רקדן עדינויות נפשיות.

"איך אפשר לא לראות? אני חופר בנפש שלי ובנפש של אלה שמסביבי כבר יותר מעשר שנים, איך אפשר בכלל לא לראות. כשאתה מבקש מרקדן לעשות משהו טוב, שייראה טוב, הדרך שבה הוא מתנהל עם המושג הזה מלמדת המון. יש את אלה שמיד יעשו את התנועה, ואת אלה ששנייה לפני שהם זזים, אתה רואה אותם עומדים וחושבים".

"זה קשה ולא נכון לעבוד לבד במעין ואקום"

שרעבי מתגאה בכך שאחרי עבודה עם סוגים שונים ורבים של להקות, הוא יכול לראות הכל ברקדן מיד בהתחלה. ויש לו סטטיסטיקות שונות ומשונות שכמעט יכולות להכתיר אותו כמחליפה הבלתי מעורער של מינה צמח.

"למשל, אני יכול לראות שרקדניות שהן קצרות יותר והן גם קצרות רוח", הוא מפרט. "והן יותר טובות בתנועה מהירה, מכווצת, ויש להן חוסר בטחון עצמי לגבי כל מה שקשור לאורך, כי הן מרגישות שהן קצרות".

מי משיא לך עצות מועילות בנוגע ליצירה שלך, עוזר לך להבין?

"אני עובד כבר כמה שנים עם דור ממליה, שהוא גם המטפל המשקם שלי. הוא מכיר אותי בהמון רבדים ויש לו ידע גם עלי וגם על הגוף הפיזי שגורם לי לסמוך עליו. וגם רקדנים חברים שאני עובד איתם הרבה שנים, כמו אילן קו. יש אחריות גדולה בלהיות כוריאוגרף, ואתה חייב לחלוק את היצירה עם עוד מישהו. זה קשה ולא נכון לעבוד לבד במעין ואקום".

מה השאלה הכי משמעותית ששאלת את עצמך ביחס ליצירה החדשה שלך?

"למה. זו שאלה שעוזרת לי לפרום בכל יצירה את התהליך. זה לא שאני מרגיש תקוע, אני אפילו חושב שאני אף פעם לא נתקע בתהליך היצירה, כי אני לא באמת חושב שיש תשובה, אלא רק שאלה שמובילה לעוד שאלה".

כשאני מדברת איתך אני תמיד מופתעת מכמה אתה בטוח בעצמך. מאיפה מגיע הביטחון הזה?

"אני לא יודע אם זה נכון, אני יכול להגיד לך שאני בטוח במה שאנחנו עושים כרגע. יכול להיות שזו גם הדרך שבה אני נשמע, הקול הרם שהתרגלתי לדבר בו שנותן אשליה של ביטחון".

אז ממה אתה בכל זאת מפחד בתהליך היצירה שלך?

"האינסופיות מפחידה אותי. הפחד שאני לעולם לא אוכל להפסיק ליצור, הצורך האינסופי הזה להמשיך ולהמשיך. יש הרבה רגעים שאני לא רוצה ליצור, שאני רוצה להירגע, ובכל זאת משהו בי לא נותן לי להפסיק. בכל ההפסקות שלקחתי לעצמי הייתי חולה, וכשחזרתי ליצור פתאום הבראתי".


צילום: גדי דגון


"השינויים גומרים אותי"

מה משתנה בך ככוריאוגרף עם השנים?

"אני פחות חרדתי ועם הזמן אני מצליח ללמוד את המסביב, את כל אותם הגורמים שנמצאים איתי באותו מגרש משחקים. אני לומד את הסאונד, את התאורה, את האנשים, את המקום שצריך לתת להם להניח את נפשם. אני לומד כמה הכל רגיש, מה שהופך אותי לפחות חרדתי, כי יש לי יותר תשובות מתוך ההבנה של המורכבות של התהליך.

"בכלל, נדמה לי שאנחנו אף פעם לא יוצרים משהו חדש לגמרי. היצירה שלי תלויה בגופים הספציפיים של הרקדנים, ובידע ובחוסר הידע שהם באים איתו, ובהמון אמירות של כן ולא שקשורות אלי, אבל גם כאלה שהיו שם לפני".

אתה עובד לא מעט בשנתיים האחרונות, אתה צריך לחפש הזדמנויות ליצור או שהכל פשוט מגיע אליך?

"אני עובד הרבה מאוד בשביל ליצור את ההזדמנויות האלה, ולמזלי זה קורה לי עכשיו המון. כשאני מרגיש ששקט מסביבי, אני מיד מחפש את הדבר הבא".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?

"קשה לי לראות כל-כך רחוק, אבל הייתי שמח להמשיך להיות קשור לאיזו קבוצה גרעינית של רקדנים שאני עובד איתם כבר כמה שנים. היום יותר מתמיד אני מבין שאני זקוק בעשייה שלי ליציבות של מערכת יחסים. השינויים גומרים אותי, ואני רוצה עשייה משותפת עם יוצרים אחרים שנובעת מתוך מערכת יחסים חזקה ועמוקה, וגם שלכל אחד מאיתנו יהיה ערוץ נפרד, נוסף. וחשוב שיהיה בפינה היצירתית הזאת כסף. שלא כל דבר יהיה סיכון, אלא סיכוי".

ערב הבכורות Moon  של להקת הבלט הישראלי יתקיים במוצאי שבת, 21 בספטמבר 2013 ב-21:00 בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה, ביום חמישי, 17 באוקטובר ב-21:00 באולם שרובר בתיאטרון ירושלים וביום חמישי, 24 באוקטובר ב-19:00 בהיכל התרבות נס ציונה. מחיר כרטיס: 119-99 ₪ הזמנת כרטיסים בטל': 03-5400551, 03-6046610.