הגרסה של יונסקו למסע החיפוש אחר האושר והמשמעות זוכה להפקה צבעונית בתיאטרון חיפה, שחסר בה שחקן ראשי הולם - שהיה הופך אותה לאירוע גדול כראוי למחזה הזה.
טקסט פיוטי גבוה
החזרה של התיאטרון הישראלי אל המחזות של יונסקו מבורכת וראויה לעידוד, ובעיקר כאשר דווקא תיאטרון חיפה הנאבק על קיומו מאתגר את עצמו ואת קהלו במחזה כמו "הצמא והרעב".
המחזה הוא מעין אגדה מודרנית ששורשיה נטועים בין השאר באגדות מיתיות כמו "האודיסיאה" של הומרוס, "פר גינט" של איבסן ו"פאוסט" של גתה. במרכזו ניצב ז`אן שנפשו נקעה משגרת חייו הנפלאים, והוא מוצא עצמו במרתף טחוב עם אישה נאמנה ותינוקת, והרבה צמא ורעב אל מה שאין לו.
ז`אן עוזב את הבית, רגע לפני שהיה מגלה שמעבר לקיר יש גן גדול ומופלא שהיה מעניק לו את כל מחסורו. חמש עשרה שנים יימשך המסע שלו, שבהצגה הזאת מתגלם בשלוש תחנות: מפתנו התלוי בין שמים לארץ של מוזיאון שז`אן אינו יכול להיכנס אליו, ולא יפגוש בו את אהובתו הערטילאית; קיר אטום שלרגליו מתרחשים דברים שלא ייאמנו, כמו כלה שהופכת לחתולה, או נוכל המתחפש לרב שמוליך יהודים להריגה; בית מחסה נזירי שבו מועלית לכבודו הצגת תיאטרון שבסופו של דבר לוכדת אותו ברשת הצמא והרעב הנצחיים.
הגרסה של תיאטרון חיפה בנויה על שני מהלכים מנוגדים. מצד אחד הוסיפו לשלוש התמונות של המחזה המקורי (הבית, המוזיאון, בית המחסה) תמונה רביעית שיונסקו כתב שנתיים אחרי המחזה המקורי, אך לא צירף אותו למחזה באופן רשמי. אולי משום שבין האירועים הדמיוניים המתרחשים בה יש אזכור למאורע הקונקרטי כל כך של השואה. מהצד האחר קיצצו ביד נדיבה בעיקר את התמונה הראשונה, בבית, ואת התמונה האחרונה.
קיר אטום
התוצאה מכל מקום הומוגנית למדי, וקודם כל בזכות התרגום הקולח של דורון תבורי שידע לתת לשחקנים טקסט פיוטי גבוה שאפשר לדבר אותו בטבעיות בקלות רבה.
העיצוב הבימתי בניצוחו של הבמאי משה נאור מדגיש עד מאוד את יסוד האגדה, בעיקר בעזרתה של לילי בן נחשון שעיצבה תפאורות מרשימות עם פתרונות יפים – כשהיא מממשת את הרעיון הבימתי של יונסקו לפיו יהיה תמיד משהו שונה, חלומי, ברקע של המתרחש בקדמת הבמה.
אבל לא תמיד. כך בין השאר היא יוצרת פרח ענק מרהיב כסמל מוחשי ומאיים (בנוסח "חנות קטנה ומטריפה") לאותו גן שמתגלה מאוחר מדי במערכה הראשונה, והוא מושך אחריו לאי-שם את אשתו של ז`אן שכבר נואשה מלחכות לו. יונסקו קבע שיהיה שם סולם כסוף, שהאישה תעלה בו, כמעט בלי משים, מהגן אל השמים. ההבדל בין הסמלים אולי דק, אך בה בעת הוא מחמיץ משמעות גדולה.
התמונה השלישית לעומת זאת מחברת בין הקיר האטום של יונסקו לקיר האטום של המציאות הישראלית העכשווית. אולי ללא כוונת-משוררים, אך הקיר האפור המורכב מלוחות גבוהים מזכיר יותר חומת מגן מחומה של טירה קפקאית, שעמדה מול עיניו של המחזאי.
התאמה מסוימת לרעיון המקורי של המחזאי נוצרה בתפאורה של התמונה הרביעית, כאשר אותו קיר מהתמונה השלישית הופך פניו וחושף את תומכות הברזל שלו, שמעלות בדמיון גם כלא וגם את אחורי הקלעים במה, ומדגישה מצוין את נושא התיאטרון בתוך תיאטרון שיונסקו יוצר במיומנות רבה (ומזכירה מאוד את "מארה/סאד" של פיטר וייס).
את ההישג החזותי משלימות התלבושות הרבות שעיצבה ילנה קלריך, צבעוניות עד חדגוניוֹת, ריאליסטיות עד דמיוניות. כך גם התאורה העשירה שעיצב איתי ארדל שהשכיל להדגיש את המדכא הגלוי לעין לעומת המופלא שמעבר לאופק. רן בגנו כתב מוזיקה אפקטיבית מאוד, שיחד עם התנועה שעיצבה נועה לב, העניקה ממד של דמיון למתרחש.
ציוות כושל של גרייניק
הבמאי משה נאור ניצל נכון את הכשרונות האלה, והעמיד הצגה ברורה מאוד עם צוות שחקנים מיומן, שבלטו בו אייר וולפה בתפקיד מדלין, שביטאה היטב את הדרמה של האישה המסורה, ואורה מאירסון הוירטואוזית בתפקיד הדודה המתה אדלאיד שבאה להציק לז`אן, לאשתו ולתינוקת, ואחר כך בתפקיד גברת לרגלי הקיר בתמונה השלישית.
רוברטו פולק, ניר מנקי, יוסי סגל, ליאת הר-לב, עדי עוז ונמרוד ברגמן היו טובים בסדרת התפקידים שגילמו, ויוסף אבו-ורדה גילם את האח טרבאס, אותו נזיר-מפיסטופלי שמשכנע את ז`אן, באמצעות ההצגה שהוא מעלה לפניו, להיתקע לנצח בייאוש של הצמא לאמונה והרעב לתקווה. אבו-ורדה הכניס קצב ואנרגיה לתמונה האחרונה, אך משום מה זה היה מונוטוני עד לעייפה.
עד כאן, אפשר בהחלט להצביע על ההצגה של תיאטרון חיפה כהישג ראוי, אלמלא הכישלון הגדול והמהותי כל כך של ציוותו של אבי גרייניק לתפקיד הראשי של ז`אן.
גרייניק, מוכשר כסטנד-אפיסט ככל שיהיה, חסר את כלי המשחק הנדרשים לגילום התפקיד הזה. זה התברר מיד עם הגשת הטקסט היבשה, נטולת החיים, בתחילת ההצגה. לא הייתה שם אותה מועקה שדוחפת את ז`אן להתנתק מביתו ומשפחתו. וכך זה נמשך הלאה, באי יכולתו של גרייניק לתת לדמות הזאת נפח אנושי, התנהגות ויצריות שנובעים מבפנים. ז`אן שלו היה משעמם ומשמים, נטול רגש וחיות, לא עורר אמפטיה ונותר רק כנוכחות מקרית העוברת בין התחנות. לא אודיסאוס, לא פר גינט, לא פאוסט ובעיקר לא ז`אן.
הכישלון הזה גורע מאוד מכל ההישגים האחרים שיש בהצגה הזאת, שבזכותם היה כדאי לראות אותה.
מועדי הצגות
31/07/2005
:תאריך יצירה
|