"חוצבמה" – המיתולוגיה בשירות האקטואליה
 
ההצגה המרתקת ביותר מנקודת מבטי היתה "חוצבמה", יצירתם המיוחדת של רן בכור ורועי הרץ-רוסו, שהצליחה לעורר מתרדמה את מושג "התיאטרון האחר" שאיפיין בעבר את מה שהועלה בפסטיבל עכו. זו יצירה שבהכללה ניתן להגדירה כנועזת ובה בעת מהנה.
 
על פניה אין להצגה הזאת מרכז כובד של עלילה, ולבטח היא אינה עונה על דרישות אחדות הזמן והמקום במשמעויות הקלאסיות של המושגים הללו. ואף על פי כן במבנה המיוחד שלה – מסע בן 75 דקות בחלליה הגדולים של הקריפטה השוכנת מתחת למרכז העיר העתיקה – היא יוצרת אותן בחוויה האישית של כל אחד מהצופים המתנייעים בה.
 
החוויה הזאת מורכבת מהאקטואליה של מציאות חיינו כאן ועכשיו, הנשקפת ומאירה מתוך סיפורי המיתולוגיה היוונית שנבחרו כמראי מקומות או סמנים למה שאיננו רואים בדרך כלל על במה מרכזית, ונותר בחושך מבחירה או בכפייה.
 
בשאיפתם להיות בני זמננו הלכו יוצרי ההצגה בדרך מקורית אל המלחמות, ההרג, הקרבת הקורבנות, וגם לסיפורי רצח וקנאה שבחרו ממחזות מוכרים כמו "אדיפוס", "מדיאה", "איפיגניה באוליס" ו"נשות טרויה", וכן "הבקכות" ו"נושאות הנסכים", המוכרים קצת פחות.
 
בכך הם גם הציבו לקהלם רף מוגבה של חוויה הנבנית על דרך החיבור בין העבר לעכשיו, בין השם לכאן. הדרך הזאת כללה עיצוב מרתק בפני עצמו שיצרו חמדה נתן וחמוטל צ'יולקובסקי (שגם עיצבה את התלבושות) בכמה מאולמות הקריפטה ושל המעברים ביניהם.
 
התאורה המיוחדת עוצבה על-ידי גיא גלילי, שהיטיב לחבר בין תמונות ייחודיות לבין תאורת האפלה במעברים ביניהן, שהודגשה על-ידי פנסים קטנים שנמסרו לקהל בכניסה, ולפיהם גם פיצלו אותנו לשלוש קבוצות. שלושה משחקני האנסמבל הגדול הנחו כל קבוצה בנפרד, אבל בתוך תהודה שחיברה אותן זו לזו עד לתמונת הסיום המשותפת לכולם. את הסאונד המורכב עיצב בניה רכס. את המוזיקה המקורית כתבה אנסטסיה סדומסקי.
 
את הקבוצה שהוגרלתי להיות בה, על פי צבע הפנסים שהאירו לנו את מהמורות הדרכים האפלות, הנחתה השחקנית הצעירה מיפו יארה ג'ראר. בחינניות כובשת, כמעט ביישנית, היא תיארה את תפקודה (וכך גם של שני מנחי הקבוצות האחרות – סמירה סרייה וניהאד רדא) כזה של כארון, אשר במיתולוגיה היוונית ואף ב"קומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי מוליך במעבורת את המתים – ובמקרים בודדים גם אנשים חיים - בדרכם אל השאול.

אלא שלכארון הזה שלה יש ביוגרפיה יפואית-ישראלית שכוללת חוויות אישיות, לאומיות ודו-קיומיות פרטיות של יארה, ובכך נוצקה התפיסה כל מה שהיה בעבר וכל מה שמתרחש כיום הוא סיפור על בני אדם, מצוקותיהם, תקוותיהם, והוויית החיים, המציאות, העוטפת אותם.

במהלך הסיור המודרך פגשנו בשתי תמונות שמוצגות בה, בה בעת, זו מול זו: אגממנון (דרור קדם) המקריב את איפיגניה (ליטל נמרוד מכפר סבא) בדרך למלחמת טרויה; אורסטס (אביב לוי) – כבר בן זמננו – המענה את אמו קליטמנסטרה (לליאה גורמזאנו) שבע שנים אחרי סופה של המלחמה. אחר כך הצצנו אל תשוקתם ועונשם של אדיפוס (רועי הרץ רוסו) ויוקסטה אמו-אשתו (עלית קרייז), שהתגלו כבני זוג המתענים בעקבות רצח שהוא ביצע בחברון.

משם עברנו אל חקירת שתי וערב בת זמננו שחקרו אותנו שני חיילי צבא יוון שתלו אחר כך את הקורבן האמיתי שלהם שישב ביננו בשתיקה וכמייצג את הקרבנות הצעירים של המלחמה כאן, בדמות הבן האחרון של טרויה.

נתאי יורן ואורי לוין המצוינים כשני החוקרים-תליינים המעונבים ניצלו את המעבר של הקהל אל תמונת הסיום שבה הם היו מרגשים כבניה הנרצחים של מדיאה, במשחקה המצמית עד דמעות של לליאה גורמזנו, במונולוג העכשווי-אוניברסלי של אם חד-הורית על מאבק הקיום בחברה המתנכרת, בהריגת שני הבנים ובקינה המקסיקנית La Llorona.

הצוות כולות בניצוחם של רן בכור ורועי הרץ רוסו, והמפיקות של המבצע המורכב הזה דנה כץ ועוזרת הבמאים יעל כצמן, לקחו את הקהל כשבויים במסע אכזרי ומרתק, ממוקד היטב בחיבור בין המיתולוגי לעכשווי ובפתרונות חזותיים-קוליים מקוריים. תאטרון אחר, בהחלט, הראוי לפסטיבל עכו כפי שנחזה בשעתו.

"חוצבמה", צילום: יוהן שגב
 
"תג מחיר" – שני מיתוסים ואיום גדול
 
המיתוס הניצב ברקע ל"תו מחיר", המחזה הנועז של אלמה וייך, הוא הסיפור המופיע בספר שמואל א', פרקים ב'–ד', על הכוהן עלי ובניו המושחתים חופני ופנחס והעונש שספגו הם על פשעיהם והוא על כי לא עצר בעדם. המיתוס הזה מועלה בתחילת ההצגה ובסיומה בהרצאה מצולמת – ולטעמי מיותרת – שבה רוביק רוזנטל מפרש את הכתוב.
 
המיתוס המהותי שעליו מדבר המחזה בצורה נועזת מאוד ומוקצנת הוא מיתוס הבעלות הלאומנית על ארץ ישראל כפי שהוא בא לידי ביטוי במעשיהן של קבוצות הימין הקיצוניות בעבר וכפי שהוא מתרחש עתה במה שנראה כמבצע מכוון, צעד-צעד, תחת הכותרת "תג מחיר".
 
המחזה מתאר מפגש בין חבר מפלגת מרכז לבנו, חופני, שנעצר בעקבות טבח של מאה ויותר פלסטינים בנוסח ברוך גולדשטיין והוא שוהה תחת השגחתו של חייל בודד שמגלם איתמר זנדני בביטוי מוחצן של פחד ההולך וגובר מפני מאות אנשי ימין הצרים על בית המעצר במטרה לשחרר את חופני, שהוא, כפי שמתברר במהלך המפגש, אחראי לטבח שבמהלכו גם נפצע אנושות אחיו הצעיר פנחס.
 
עלמה וייך ונגה אלקין-אפרת ביימו את הדיאלוג הנוקב בלי לוותר על הטמפרטורה הלוהטת שלו, למעט אולי בתמונה שבה מסרב חופני להשתמש בשירותיו של עורך-דין (במשחק קליל ומצוין של ג'וש שגיא) ששכר האב. הן היטיבו למקד את הלהט הגדול שזרם מהבמה הצרה והקטנה במשחקם המצוין של אייל שכטר, כאב המעונה בעוורונו-אחריותו, ושל אלי מנשה כחופני, המטפס על פסגות השנאה והטרור כלפי הפלסטינים.
 
המרתק במשחקם היה האיפוק שבו הביאו לביטוי מדויק מאוד תיאור דרמטי חשוב של מערכת העצבים הרעועה של החברה הישראלית, הנקרעת בין נאמנות וצייתנות למיתולוגיה היהודית מימי "לך לך לארצך" ועד הפוסט-ציונות המתנחלת לבין הישראליות המתנערת, המחפשת להמשך חייה כאן נתיב אחר מזה של המיתוס.

צילום: יוהן שגב
 
"מקס" – גם תיאטרון זה מיתוס
 
ההצגה האחרונה שראיתי היתה אולי המפתיעה ביותר, גם אם המחזה "מקס" של עמית ארז עדיין דורש שכלול דרמטורגי (ככל המחזות של הכותבים הצעירים והחדשים שיצירותיהם הועלו בפסטיבל).
 
המחזה מספר על צעיר שבעקבות מות אביו השחקן, יוצא למסע מפרך על עגלה מתפרקת, סוס אחד שימות בדרך, ועוד סוס, ועם שותף מפוקפק הבורח מעיר לעיר ולוליינית נבונה. ההרפתקאות נעות בקצב מהיר, והן אינן נעימות במיוחד – אולי לא רק כסיפור על תיאטרון נודד, אלא כמשל על תיאטרון ותרבות הניגפים על-ידי חברה ושלטון.
 
המחזה נולד מתוך עבודה משותפת של ארז עם הבמאי איתי בלייברג והשחקן צחי גליק, בהשראת ספרו של חורחה אנג'ל ליברגה ריצ'י הארגנטיני, שהקים ב-1957 את "אקרופוליס החדשה", ארגון בינלאומי ללא מטרות רווח המגדיר עצמו כ"בית-ספר לפילוסופיה בסגנון קלאסי", ותחת כנפיו בארץ הקים גליק את תיאטרון במהות, שבמסגרתו נוצרה ההצגה.

"מקס", צילום: יוהן שגב
 
בלייברג העמיד באמפי הפתוח הצגה יפהפייה ומרגשת, שכל כולה תיאטרון. יחד עימו עשו זאת מעצבת התפאורה טליה אוטולנגי, מעצב התאורה שי נר, מעצבת התלבושות ריטה לונדון, הכוריאוגרפית מיה יוסף, המוזיקאים אלמוג מודעי וטל ברוכשטיין, ובהפקה מצוינת של ענת מולווידזון.
 
בעיקר זה היה הערב של השחקנים הטובים מיטל פרץ המקסימה, עמית רוזנברג הרב-תכליתי, בוריס שיף ובראשם צחי גליק השופע קסם, תום והתלהבות, שעשו את ההצגה הזאת למתנת פרידה מרגשת מהפסטיבל.