ערב היצירות המסורתי של רקדני בת שבע מעורר שאלות על מהות הכוריאוגרפיה
לא גאגא למופת
לפני כל הערה אחרת על ערב המחול המעניין שהפיקו שחר בנימיני וברט איסטרלינג עבור חבריהם, רקדני להקת בת שבע, איני יכול שלא למחות על כך שהלהקה בחרה להגיש תוכנייה באנגלית.
אמנם הדף כלל שיר של המשורר הקנדי בליס ויליאם קרמן ואף היה עתיר בקרדיטים (המוכיח שאם רוצים, אפשר ויש מקום לציין אותם), אבל להקה ישראלית בהופעה בפני קהילת המקומיים אינה רשאית לזלזל כך בשפה העברית.
עניין מצער כשלעצמו הוא העדר הקרדיט לשני המפיקים (שמם מוזכר בדברי התודה של אחד הרקדנים) ולשחר ורכזון, מעצב התאורה המצוינת של כל המופע. שלושתם אירגנו והפיקו בשלוש זירות ערב מחול שהיו בו הברקות מעניינות לצד נסיונות קצרי מועד, אך בעיקר היה זה ערב שמעלה תהיות ביחס למהות הכוריאוגרפיה.
כמה יצירות העידו על התבוננות אישית בגוף הרוקד, במרחב שבו הוא נע ובשפת התנועה שלו. איני בטוח שזה היה ערב של גאגא למופת, ולתחושתי היוצרים והיוצרות – ותיקים וצעירים מאוד – ניצלו את ההזדמנות לדבר באופן אישי ולהשתחרר מהמוכר או הממכר את תנועתם כמבצעים.
"PLAZA", צילום: גדי דגון
זה כשלעצמו עניין מבורך ומהותי מאוד למחול בן זמננו, גם אם האישי אינו בהכרח מתייחס לציבורי הכללי ואינו מנסה לדבר על מציאות חוץ-מחולית. זה נובע כמובן מהעדר נושא או רעיון כללי מוכתב (כפי שזה קורה ב"אינטימדאנס" של תמונע, ולאחרונה גם ב"גוונים במחול" של סוזן דלל).
אפשר לשער כי החופש האמנותי המוענק לכוריאוגרפים ותיקים, גם במסגרת של נושא משותף, מניב באופן טבעי תגובה המגובה בניסיון. כאשר החופש הזה מוענק ליוצרים בראשית דרכם, התוצאה עלולה להיות אנרכית, לא אידיאולוגית אלא מחולית – וזה בלט מאוד במופע של רקדני אנסמבל בת שבע.
יצירתיות מרתקת
במידה חלקית ופחותה זה קרה גם בערב הזה של רקדני הלהקה הבוגרים, אך במפתיע, דווקא יצירות של צעירים בה – כמו עומר דרומלביץ', שיצירתו Saturday Dance לארבעה רקדנים פתחה את הערב במתקן שנבנה לרגלי בית הלהקה, ואור שרייבר, שיצירתו Hope vs. Faith לשבעה רקדנים חתמה את המופע בסטודיו ורדה – נתנו תחושה של משהו טוב שמתעורר בהם.
מ-11 היצירות האחרות אני בוחר לציין ארבע שנראתה בהן יצירתיות מרתקת. ראשונה בהן היתה Wall to Wall Carpeting, דואט שיצרו שחר בנימיני והאמנית ליאת סגל בסטודיו סוזי האינטימי בקומה העליונה, עם אייר אלעזרא ושאמל פיטס הנפלאים, ששקית קפה חיברה ביניהם.
לא רק הכוריאוגרפיה שנוצרה עימם דיברה בקול ברור על המשחק של הזמן כרגש אנושי, אלא גם השטיח הצהוב שהתפשט קדימה בהדרגה וצימצם את זירת המחול הלכודה בינו לבין הקהל משני צדיה נענה לאתגר ויצר, כהגדרת היוצרים, "תמונת נוף מתוך צריכת קפאין".
מיד אחר-כך, בסטודיו ורדה המרווח, היתה יצירתו של שאמל פיטס Crowns, שבמרכזה ניצבה זינה זינצ'נקו, כאלה-מלכה חידתית, בשמלה שחורה שעטפה אותה ואת הכן הגבוה והמתנייע שניצבה עליו (והזכירה לי את "הו, הימים הטובים" של סמואל בקט). אורי עופרי, אור שרייבר, ואוסקר ראמוס הניעו אותה ואת עצמם כמלאכי שאול.
"PLAZA", צילום: גדי דגון
בובי ג'ין סמית הוותיקה יצרה מחול מרתק, Leaning/Pulling, שנבנה בהצבה של מאיה תמיר ועומרי דרומלביץ' שעונים/נתמכים זה אל זו וללא תנועה – שהיא כמובן תנועה כשלעצמה – כשני שוקיים של משולש, בעוד אריאל כהן האנרגטי כפוק ב"חלום ליל קיץ" נע סביבם ומשעין זה אל זה כפיסי עץ ששלף מתוך שק, עד שנוצר רקיע קרקעי זרוע "כוכבים". גלילאו היה אומר ודאי, "הנה ההוכחה!".
היצירה הרביעית, החריגה ביותר, היתה Dinner של ארי נקמורה, עם אייר אלעזרא,ניצן רסלר ושיין סקופאץ, שיצרו תמונה דרמטית משפחתית שמרכיב התנועה בה מינימליסטי, אך בשיאו הוא הרסני ואלים ככל שהוא קומי נוקב.
שש היצירות האחרות – של איאן רובינסון, אייר אלעזרא ואסף סלחוב, ברט איסטרלינג, צ'ן-ווי לי וזינה זינצ'נקו, לוק ג'יירובס ואוסקר רמוס – השלימו תמונה שבה הם עצמם וחבריהם בלהקה הראו את יכולותיהם ואת האסתטיקה הנפלאה של תנועתם.
29/09/2013
:תאריך יצירה
|