צחוק עושה לנו שר האוצר יאיר לפיד, המדבר בבודפשט בגנות הישראלים היוצאים לברלין ומתעלם מאלה שיוצאים להונגריה, שעליה יצא קצפו המשפחתי. קל לו לבקר אותם, קשה לו  ולפקידי משרדו לתת להם את מה שיחזיק אותם כאן, למשל לימודי רפואה, התפתחות כלכלית ועסקית או תמיכה ביצירה תרבותית ואמנותית.
 
אבל השר לפיד שוכח שישראל כבר אינה ארץ מבודדת, למרות כל טיעון נגדי, והיא מחוברת עם מצלמות ובלעדיהן לזירה הבינלאומית, והתרבות שלנו – כמו הכלכלה והמדע, כמו החשיבה המופשטת וכמו החיים בכללם – משיקה למה שמתרחש בעולם.
 
דוגמאות לא חסרות, וגם ההצלחות מעידות כי בניגוד לתורת-הבידוד (שכמובן נשענת על טיעוני אנטישמיות) – הישראלים בחו"ל, רובם המכריע לפחות, הם שלוחות ושגרירי רצון טוב של הבית שממנו יצאו ואליו הם חוזרים, שבו נטועים שורשיהם, משפחותיהם, חבריהם, אהבותיהם, וכן, בהחלט, גם סלע קיומם.
 
The Lost Decade – יומן גלות אישי

המחשבות על כך עלו בי בסוף-השבוע בשני מופעים נפרדים שרעיון הקברט הוא ליבתם.

היצירה הראשונה היא  The Diary of a Lost Decade של הכוריאוגרף הישראלי ניר דה-וולף, שמציג "נקודת מבט מסוגננת המאחדת שתי ערים ושתי תקופות שונות: ברלין של אותם ימים ותל-אביב–ברלין של היום".

את הבחינה הזאת דה-וולף מקיים באמצעות להקתו Total Brutal, שבה ארבעה רקדנים  בני לאומים שונים: כריס שארר, נטליה פרננדס, פלוריאן בילבאו וקטרינה הורן. הם, יחד עם המוזיקאי קלאוס ארבסקורן ואמן אורח ישראלי אריה אושרי.
 
הם מעצבים דמויות שונות ומורכבות, עצמאיות או מתחברות, ויוצרים קשת קברטית של יחסים בימתיים מודעים לעצמם, להקשרים האישיים או החברתיים, הפוליטיים או התרבותיים. הכוריאוגרפיה פועלת כאספקלריה כפולה – של העבר מבעד לזווית הראייה של ימינו, ושל ימינו מבעד למרקמי הקברט של העבר.
The Lost Decade, צילום: ברנהארד מוזיל

אך בעיקר אלה 100 דקות מרתקות של יומנו האישי של דה-וולף, רישום של תמונות וחוויות מעשור של פעילות יצירתית בברלין ובפרויקטים רב-תרבותיים בסאו פאולו, בנגקוק, פראג ואמסטרדם.
 
זה נועז ברגעים רבים, משעשע באחרים, וכל אחד ואחת ממשתתפיה-יוצריה של העבודה תורם גוון אישי ברור בתנועה, במשחק ובעיקר בנוכחות, כשברקע ציור ענק של ראש מפוצל שצייר מעצב הבמה רועי חפץ.
 
למעשה ההופעה, שהיתה במחסן 2 של עמותת הכוריאוגרפים, היא בכורה עולמית לפני שתועלה בהונג קונג ובבואנוס איירס, והיא התקיימה במסגרת אירועי "ימי ברלין", בתמיכת המחלקה לתרבות של עיריית ברלין, מכון גיתה ישראל ושגרירות ישראל בברלין, בשיתוף עם תיאטרון Sophiensaele Berlin.
 
The Gaza Strip Show – מהתום אל התהום

את המענה המקומי לחוויית הקברט מביאה היוצרת הצעירה סיוון גבריאלוביץ'-גל, בסיועו המסיבי של המלחין והמנהל המוזיקלי דרור ויידמן, במופע קברטי משוכלל ומפתיע מתחילתו ועד סופו. מופע שיש בו אגדה, קצת אופרה, תנועה וצבעוניות מחתרתית.
 
לדברי היוצרת, שזו לי היכרות ראשונה עימה, היא בנתה עולם תת-קרקעי עם חוקיות משלו, המייצג עבורה את רצועת עזה, שהיא, כדבריה, "מקום קרוב אלינו פיזית, אבל רחוק מאיתנו מנטלית, שעבר תהליך של הזרה, והוא התגלמות הפחדים שלנו, המחשבות המודחקות, הספקות, אי-האמון".
 
הסיפור המתואר במופע הקברטי, שגבריאלוביץ'-גל כתבה, ביימה ועיצבה, מתאר את מסעה של לילי, ילדה קטנה, כמעט כמו המסע של אליס, אך ארץ הפלאות שלה היא מנהרה ברצועת עזה. כוונתה לספר ליצירי המנהרה שהשלום הגיע ולהזהיר מפני מבול שיציף אותם. דיירי המנהרה הבורדלית, בראשם המדאם וצמד עוזריה, צריכים להחליט על גורלם.
 
עליהם להחליט אם פניהם לשלום המוצע להם, או להיאחז הלאה בקיום המוכר של מלחמה, כיבוש ומשחקי כוח. ובפשטות הברירה המוצעת להם היא כליה, אולי בנוסח חזון יוחנן מהברית החדשה על ארבעת פרשי האפוקליפסה, או גאולה.
 
המשחק הקברטי, עם שירים וטקסטים חזוניים לכאורה, זוכה לביצוע מרשים ביותר של בת-אל פאפורה, בוגרת טרייה של סטודיו ניסן נתיב, בתפקיד מדאם גזה. במלה אחת, היא מהפנטת. האנרגיה שלה כובשת והיא חיה את התפקיד ואת החוויה במלוא היקפה, תוך שמירה הדוקה על העובדה שהיא משחקת בקברט.

בת-אל פאפורה, The Gaza Strip Show, צילום: גדי דגון
 
לצדה כצמד שובבים וממזריים זוהרים ומלהיטים הרקדן הנפלא אורי שפיר, המתגלה במופע הזה כשחקן מרתק, זמר ומוזיקאי מחונן, וגור פיפשקוביץ' הנהדר, בוגר ותיק של סטודיו יורם לוינשטיין, שחיוניותו ומגוון הבעותיו משלימים את התמונה. מיקי ריגר היא לילי, הניצבת מאחורי פרגוד כילדה שהופכת לנביאת זעם. מירנדה בורמן, בסדרת שירים מונולוגיים, סוגרת את החבילה המצוינת של המשחק.

אורי שפיר וגור פיפשקוביץ', The Gaza Strip Show, צילום: גדי דגון
 
כל המבצעים זכו לאיפור נפלא בעיצוב של  טל קלאי, ובתלבושות מרהיבות שעיצבה שירה וייז, גם לארבע המוזיקאיות שחברו אל ויידמן – מיה לי-רומן בוויולה, יעל רייס בפסנתר ואקורדיון ונעה סגל בתופים ופרקשן. אמיר קסטרו היטיב להאיר את המתרחש בקברט הנפלא והמפתיע הזה.
 
ההפקה עולה בתמיכת קרן יהושע רבינוביץ' לאמנות והאקדמיה לאמנויות המופע, שבאולמה מתקיימות ההופעות (הבאות יהיו בימים רביעי, שישי ומוצ"ש, 9, 11 ו-12 באוקטובר 2013, ב-21:00). לפרטים: 03-9400333.