|
|
|
 האור מטבעו, והתאורה באופייה, מעצבים את החלל ובדרך כלל הקהל נותר מחוץ למעגל הזה. הפעם ורדי הפך את הקהל לשחקנים, ובשלב מסוים, בסיוע משקפיים עם עדשות בצבעים שונים שחיכו לצופים בצד המושב, אף הפך אותם לתאורנים, וכל אחד האיר את הנגלה לפניו בגוון אחר".
|
|
|
|
|
יצירתו האור-קולית המהפנטת של יאיר ורדי מציעה מבט אחר בין אדם לאדם
המקום שבו אני רואה אותך
את המענה היצירתי השלישי של סוף השבוע על איוולתו המתלהמת של שר האוצר יאיר לפיד בנוגע לישראלים הבוחרים להתקדם בחייהם בברלין הביא במופע מקורי מסקרן יאיר ורדי, הכוריאוגרף-במאי-מעצב ואוצר אמנויות-במה.
כשהיה בן 18 הוא החל את דרכו בתמונע כטכנאי ותריסר שנים אחר כך הוא תופס שם מקום מרכזי בהוויה האמנותית של הפרינג' לצדה של נאווה צוקרמן. שילוב כוחות ודורות שמספר על העשייה הרבה, העשירה והמתפתחת של בימות השוליים בארץ.
לאחר שנות השוליה ולאחר שניתן בו אמון ראשון כמעצב תאורה יצא ורדי לאנגליה (זו שלפיד יכול לטעון נגדה כי מנעה מפליטי השואה להגיע לארץ) ולמד תאטרון באוניברסיטת בדמינגטון בדוון, ומשם המשיך ללימודי תואר שני בכוריאוגרפיה באוניברסיטת UDK בברלין.
התזה שלו בברלין עסקה ב"אוצרות כמתודה ליצירת עבודות מחול" שהתפתחה להכרה כי להיות אוצר זה להיות יוצר ופירושו להיפתח אל צורות חדשות, אל קולות חדשים, ולהביאם תחת גג אחד למופעים שיכילו רעיונות, חתרניים לכאורה, ואמצעים לביטויים. עם שובו, הבית בתמונע נתן לו את הכלים לממש את תלמודו, למשל בפסטיבלי א-ז'אנר.
את עבודת הגמר בברלין העלה שם לפני שנתיים, יצירה לאור ולקהל ששמה מעיד על מהלכה הרעיוני-You Never Look At Me From The Place I See You, או בתרגום לעברית "לעולם אינך מביט בי מהמקום שבו אני רואה אותך".
עתה, עם שינויים קלים ושכלולים מקומיים, הוא העלה אותה כאן כמופע מהפנט, ייחודי, עם דרמטורגיה של אריאל אפרים אשבל, ליווי אמנותי וייעוץ של ג'קי שמש, תומס פלישקה, נאווה צוקרמןוקרן אידה נתן.
מעל בימת מגרש החנייה של תמונע, ומארבעת עבריו, ורדי תלה או הציב 185 פנסי תאורה בעוצמות שונות, בהם גם שני פנסים ענקיים מהסוג הישן שהאירו איצטדיונים, שהוא עצמו גרר למשטח הפנוי בין שני גושי הקהל שאותו הושיב במושבים נפרדים, קצת רחוקים זה מזה. במהלך המופע גם גייס מנורת שולחן ונורת ליבון פשוטה שצירפו את קולם לאופרת התאורה שיצר.
המורכבות של מעשה המבט
המופע התחיל במיצג משוכלל על רקע פס קול של הסרטון The Perfect Human של Jorgen Leth . אורות קטנים ומעוצבים כפסים דקים, ריבועים, מלבנים, ובצבעים שונים, כוונו לעבר מקטעים וחפצים שונים בקירות, לעתים רק על קופסת חשמל קטנה. העיניים החלו לחפש את סימני הדרך האלה, למצוא את הצופן של הנתיב הממוחשב שבו ורדי, שניצב מהצד, החל להוליך אותנו.
יאיר ורדי (צילום: גדי דגון)
ואז, בלי אזהרה, בחשכה שהשתררה נדלק פנס אחד שהאיר רק איש אחד בקהל. כל העיניים צפו בו, האם הוא נינוח או אולי מבוהל, מה הוא עושה, מה התנוחה שלו על מושבו. האם הוא מסונוור או יכול לראות את המתבוננים בו? האם הוא חש חשוף, כמעט עירום?
אחר כך חזרה הפעולה הזאת ואנשים נוספים, בודדים אך גם זוגות, הוארו בנפרד. כאילו ורדי כלא אותנו במסגרת, יצר מפגשי מבט, התניע דיאלוגים של משמעויות, ובעיקר העמיד למבחן את "המורכבות של מעשה המבט על שלל רבדיו", כאשר לחלל פלשה גם המוזיקה של הנינג כריסטיאנסן וריכרד שטראוס.
בשלב הבא הוא עצמו כבר נכנס לתמונע, עולה על סולמות, יוצר כתם אור אדום על הקיר השחור, מפעיל את המוזיקה, חוצה את קרני המבטים של הקהל, ומאלץ אותם, כהגדרתו, "לראות מחדש אדם, חפץ או מקום בתוך סביבה מוכרת" בפעולה שהיא התבוננות עצמית בהתבוננות של כל אחד ואחת בקהל.
האור מטבעו, והתאורה באופייה, מעצבים את החלל ובדרך כלל הקהל נותר מחוץ למעגל הזה. הפעם ורדי הפך את הקהל לשחקנים, ובשלב מסוים, בסיוע משקפיים עם עדשות בצבעים שונים שחיכו לצופים בצד המושב, אף הפך אותם לתאורנים, וכל אחד האיר את הנגלה לפניו בגוון אחר.
בשלב מסוים ורדי גם שלח מסרים מפתיעים לבעלי הטלפונים הסלולריים, שהתבקשו מראש להשאירם על רטט. התמונה שבה כולנו הצצנו בכתוב והתעמקנו בו, כמו התמונה שבה שני פנסי הענק האירו את התקרה הגדולה, סיכמו את המהלך הדרמטי מאפלה אל אור גדול והביאו לסיומו מופע מהפנט מאיר עיניים ומעורר מחשבות.
07/10/2013
:תאריך יצירה
|