עולם מבוגר בעיני ילדים
 
המיתולוגיה של "גן ריקי" נולדה לפני 25 שנים כאשר באולם הבימרתף הקטן העמיד מיכאל גורביץ' קבוצת שחקנים צעירים על מזרונים וארגז חול שהיו חלק מהתפאורה שעיצב משה שטרנפלד ז"ל. המחזה של דויד גרוסמן, כמו גם הרומן הענק "עיין ערך אהבה" ודמותו של מומיק, ניפץ חומה של אטימות לעולם הילדים ולחוויית הילדות.
 
אני מודה שהמתואר במחזה הזה היה ונותר רחוק מעולם הילדות שבה גדלתי. את המערה הגדולה והמסתורית של "גן ריקי" החליפו חדר המדרגות בביתי, החצר בבית השכן שבה עשינו הצגות, ובמיוחד תיבת הקסמים שבתוכה ניצב בית הבימה. שם היה גן השקמים, שם היו פחי הזבל עם הכרטיסים שלא נוצלו, שם עוד הייתה המשתלה העירונית, וכמובן גרם המדרגות וששת העמודים בחזית.
 
גן יעל בשדרות רוטשילד, גן גאולה ומולו גן עמליה בדיזנגוף, וגן אסתר בשדרות בן ציון היו ואינם עוד. כילדים רבנו איזה מהם טוב יותר, פה ושם הצצנו זה לזה, מרטנו צמות, צעקנו ושיחקנו חמש אבנים. כשראיתי את גן ריקי הבנתי שילדות בירושלים בשנות החמישים, עם החומה והפחד מהליגיון הירדני, הייתה שונה לחלוטין מזו של תל אביב, עם הירקון ועם הים.
 
אך בעיקר הבנתי שהמחזה וההצגה תיארו עולם מבוגר, לרגעים אלים למדי, מבעד עיניהם ושפתם של הילדים שגרוסמן וגורביץ'  - שהתמחו בכך גם ביצירות אחרות שלהם - עיצבו בחיבור המיוחד של כישרונותיהם. החומה נפלה, ולפתע נשמעו קולות אחרים. שונים מאלה שהצופים המבוגרים שבאו להצגה איוו לשמוע.



גן ריקי (צילום: גדי דגון)


אולי הסמל לכך מופיע במחזה, ועד היום אינני מצליח לפענח את חידתו: ילד אחד נשאר בגן כשכולם הולכים ורק למחרת יוציאו אותו חבריו מאותה מערה סודית שבה הוא נשכח. תהיתי אז, תהיתי גם בהפקות הבאות שנעשו למחזה, ואני שב ותוהה גם היום איך זה יכול היה להיות שההורים לא הזדעקו והגננת ריקי לא גויסה לחפש אותו.
 
העובדה שאין מבוגרים במחזה היא אולי ההסבר הבדיוני היחיד, אבל עבורי העניין הזה מייצג  את המופרך או המלאכותי בו, וככל שהשנים נקפו גם הילדות השתנתה לאין ערוך. זו בעיקר הסיבה שלמעט המפגש הראשון עמו, "גן ריקי", חרף כתיבתו המחוכמת של גרוסמן, הוא מחזה המשעמם אותי. ואני יודע שאני במיעוט.
 
בימוי אוהב ומשחק משובח
 
אבל מה שיש בו, ואת זה גם האנטי שלי אינו מבטל, זאת הזדמנות ליצור הצגה של אנסמבל, שבה כל אחד וכל אחת זוכים לדקות התהילה האישית, והסך הכל של הדקות האלה גדול יותר מהחיבור הדרמטורגי. והפעם מוכיח זאת האנסמבל של תאטרון "כאן", שהקימו לפני חמש שנים הבמאי שלמה פלסנר ושותפו עידו בורנשטיין, בדרך כלל כמחזאי, והפעם בליווי אמנותי.
 
האנסמבל כולל את הבנות אסתי זקהיים, אודליה סגל, שנטל כהן וטליה מנשה ועמן הבנים שי אגוזי, חי מאור, נדב ניר, גל פרציגר ורמי קאשי. שלושה דורות של ניסיון בימתי שמתחברים מצוין. במשחק משובח של כל אחת ואחד, ובעיקר ביחד הם מצליחים להניע את העגלה של גרוסמן בבימויו האוהב במופגן של פלסנר, שהצליח לגבור בדרך כלל על בעיית ההתיילדות של שחקנים מבוגרים.  
 
פלסנר ואיה צייגר, מעצבת התפאורה והתלבושות, החליטו לנטרל את הריאליזם המדומה וסימנו על הבמה קטעי משטחים, פסים וחצי עיגול ספורטיבי שסימלו גן משחקים בפארק יותר משהיו חצר משחקים בגן של ילדים בני ארבע. את מה שהחסירו מילאו הכוריאוגרפית רונית זיו בעיצוב התנועה, קרן גרנק עם התאורה היפה שעיצבה, והמוזיקה הרכה של אלברטו שוורץ.  



גן ריקי (צילום: גדי דגון)


הבכורה של "גן ריקי" הועלתה אמש במסגרת פסטיבל תמונע, הבית שבו העלו פלסנר וברנשטיין את הצלחותיהם הראשונות, והמשיך לאמץ אותם גם כשיצרו את את תאטרון "כאן" שלהם. דויד גרוסמן ששב וראה את ההפקה הזאת מעיד עליה שהפתיעה וריגשה אותו, וגם חידשה לו. וזו כשלעצמה ההמלצה החשובה למי שעדיין לא חווה את מסתרי הגן הזה.

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק