הדמיונות על ההיסטוריה
אין טעם לחפש אי דיוקים היסטוריים במחזהו של פיטר מורגן על מפגש הראיונות בין ריצ'רד ניקסון, הנשיא הראשון בתולדות ארה"ב שהתפטר מתפקידו, ומראיין הטלוויזיה האנגלי ה"הכל יכול" דייוויד פרוסט.
כתיבת ההיסטוריה איננה תפקידו של התאטרון, כשם שאיננה הייעוד של התקשורת, ובוודאי לא של הפוליטיקאים. לכל אלה יש דרך עצמאית לספר מה היה, ופה ושם אולי גם להשפיע על התודעה וההיכרות עם מה שהיה.
את כל זאת תגלו אם תשוו את מה שנאמר במחזה, וגם בגרסתו הקולנועית, אל מה שנכתב בתכנייה עתירת המידע שערכה רבקה משולח, כולל לוח הזמנים המפורט של פרשת ווטרגייט שברקע.
ג'ים רטסון שכתב ספרים על ניקסון וחקר את הפרשה, וסייע לפרוסט בהכנת הראיונות, מספר במאמר בתכנייה כי בחזרת הקריאה הראשונה של המחזה בתאטרון דונמאר בלונדון "מבט של אימה הצטייר" על פני עשרת השחקנים שצוותו להצגה, כאשר הבמאי ביקש מהם לספר לו "מה זה ווטרגייט".
זו הייתה בקשה קנטרנית, בלי ספק, ואולי אפילו מיותרת מעיקרה. שהרי המשחק איננו שיעור בהיסטוריה והשחקנים נקראים לשחק דמויות כפי שהן כתובות במחזה, ולכל היותר הם יכולים לעורר אסוציאציות אל הדמויות היסטוריות, ואולי גם לדובב את זכרונם של מי שחוו בשעתו את השתלשלות הדברים.
התאטרון מכל מקום, אפילו כאשר הוא מתיימר להיות דוקומנטרי, יכול לרשום את ההיסטוריה רק בדרך שאנטון צ'כוב קובע במחזה "השחף" ביחס לחיים. כלומר: לתאר את ההיסטוריה לא כפי שהיא, ולא כפי שהייתה צריכה להיות, אלא כמו שהיא נראית בדמיונות. ובהצגה הזאת בבימויו של עודד קוטלר, הדמיונות – קרי המחזה עצמו, הבימוי והמשחק - מרתקים כשלעצמם.
המחזה מתאר איך מראיין של תכנית בידור משקיע את כל הונו (למעשה את נדבת כיסם של מכרים ונותני חסות) כדי להשיג מניקסון את הראיונות הראשונים, והבלעדיים, שנתיים ויותר אחרי התפטרותו והחנינה שהעניק לו ג'רלד פורד, מחליפו בבית הלבן. צוות העוזרים של פרוסט והוא עצמו עוברים דרך חתחתים עד שהתכלית – הודאה פומבית של ניקסון על אחריותו ואשמתו.
פרוסט/ניקסון, צילום: גדי דגון
זהו תיאור חד צדדי באשר המחזה איננו עשיר בדמיון על אחורי הקלעים של ניקסון, על ההתחבטויות, על התכנונים והחזרות שלו לקראת הראיונות. יש אמנם הד לאלה בדמותו של ראש הסגל שלו, אך מבחינה דרמטורגית המחזה עוסק בעיקר בפרוסט, בכשליו הראשוניים, בהתעקשותו כנגד עוזריו, לפני שהוא מגיע אל מחוז חפצו.
כאן אולי בא לידי ביטוי נושא המעסיק רבים וטובים בתחום התקשורת – שאלת הקשר האמפטי, ההזדהות, ההתבטלות, או אפילו ההתנשאות המתקיימים בינה לבין הנושאים והאנשים שהיא מטפלת בהם. מבחינות רבות זה גם הצד המרתק ביותר הנשקף מהמחזה, גם אם איננו זוכה לטיפול מעמיק.
בקול דממה דקה
עודד קוטלר ביים את ההצגה בהתאמה מלאה לתבנית הכמעט קלילה של המחזה והניע אותו בקצב מהיר, אפקטיבי, ומבדר, ובתרגום בהיר וחי של בן בר-שביט. את תפקידו של דייויד פרוסט מגלם באנרגטיות נינוחה אקי אבני שמצליח לעצב יפה את הדרך שבה המראיין הפלייבוי עובר עד שהוא מגיע, בוגר, מפוכח, אל הישגו התקשורתי. כך בשיחת הטלפון המכרעת בינו לבין ניקסון ועוד יותר כאשר הוא חושף רגישות אנושית נוכח שבירתו של ניקסון.
לצדו שלושה תומכים: נמרץ, כקוסם השולף שפנים משרוולו, דן שפירא, כג'ים רסטון, שהוא גם המספר מבחוץ, וגם משתתף בסיפור; ספקנים ותומכים, זהירים ומזהירים, יגאל זקס כאיש הבי.בי.סי ג'ון ברט, ודויד בילנקה כתחקירן בוב זלניק.
את מרכיב הבידור הנקי מביא לבמה ערן שראל המצוין כ"סוויפטי" לזר, סוכנו הערמומי של פרוסט שמצליח לקנות עבורו את הראיונות. עוד בצד הזה הילה עופר טובה בתפקיד שהוא קישוט מיותר, וסער שגיב שריפי כמנהל אולפן הטלוויזיה.
ומנגד, גבוהים יותר, מהודרים יותר עודד תאומי כניקסון ואביב זמר כראש הסגל שלו ושני שומרי ראש (ברק פרידמן וגולן גרוס) הנלווים אליהם. אביב זמר, במדים מעוטרי מדליות, מרשים בעיצוב העמידה על משמר הערכים הלאומיים והנאמנות המוחלטת לנשיא המוכה, הוא מייטיב לבטא את הסדקים שנבעו בחומתו הבצורה כאשר ניקסון נשבר.
פרוסט/ניקסון, צילום: גדי דגון
השבירה הזאת היא כמובן שיאו הדרמטי של המחזה, ושיא משחקו של עודד תאומי. הוא מעצב את "ההודאה" המיוחלת, כקתולי שהגיע ברגע הנכון לווידוי ובקשת מחילה, בקול דממה דקה, ובעיקר במבע פניו – שגם מוקרנים בגדול על הקיר האחורי.
בדרך לרגע הזה, הוא מרגש בשיחת טלפון לילית מפתיעה ואנושית מאוד אל פרוסט, הוא מדויק בהתנהלותו הטווסית באולפן, וכראוי לכינוי "tricky dick" שדבק בניקסון כל חייו הפוליטיים, כך תאומי ערמומי בעיצוב התחמקויותיו המתוכננות והמאולתרות במהלך הראיונות הראשונים.
אנה זיו עיצבה תפאורה מורכבת, וגם תלבושות טובות, שולי זיו עיצבה תאורה ואת הווידאו-ארט יצר עדי וולוצקי בביצוע של אוהד לויטן. את המגע המוזיקלי להצגה הטקסטואלית מאוד הוסיף בועז שחורי.
"פרוסט/ניקסון" היא בסיכומו של דבר הצגת תאטרון מהוקצעת ומהנה על מפגש טלוויזיוני ואנושי שסימן את עלייתו של דייויד פרוסט לתהילה ואל פסגת התקשורת על גבי נפילתו של ריצ'רד ניקסון ברשת השקרים והחטאים שטווה לעצמו.