שתי יצירות חדשות, של רותם תש"ח ועידו פדר ודוד מרקס, מעלות את שאלת שפת המחול על סדר היום
היסטוריה או מחלה
בשני ימים שחתמו את של פסטיבל תמונע הועלתה בכורת המחול "מורפופיליה ואמביפוביה" של רותם תש"ח, יחד עם קטעים מיצירה קודמת שלו "חיים מרוצפים", ולמחרת הבכורה העולמית של Images de Betes מאת ובביצוע דוד מרקס (פורטוגל) ועידו פדר (ישראל) בשיתוף עם הצלם אורי גרשוני.
תש"ח אינו משתתף בביצוע יצירתו החדשה, כמו גם בקודמתה, אך בשתיהן נוכחותו ניכרת הן בשפת התנועה והן בטקסט הרב, ובאנגלית, ששם בפי רקדניו, יחד עם תרומתם. השילוב בין התנועה למילה הוא סממן היכר מובהק ליצירותיו, ועד כה לפחות גם מרכיב מהותי להצלחת התקשורת בינו לקהליו.
הפעם הוא מקשה על קבלת הדרך הזאת כאשר הוא "מגיב" ביצירתו על הסכם סייקס-פיקו מלפני כמאה שנים שבו בריטניה וצרפת חילקו ביניהן את כיבוש המזרח התיכון, ואנחנו נתקענו עם המנדט הבריטי ושפת התעתועים שלו, שבה גם דוברת היצירה של תש"ח. מה שמעניין אותו הפעם זה לבחון את הנזק שגרם אותו הסכם.
הרעיון של היצירה הוא להביא את סר מארק סייקס לשיחה עם מומחית מקומית בתחום הנוירולוגיה "שמסבירה לו כיצד בעיות המזרח התיכון אינן היסטוריות כי אם בריאותיות", כפי שמנסח זאת תש"ח. התרגום המעשי של הרעיון יוצר מצב חזותי מקורי שבו הבמה הגדולה במגרש החנייה של תמונע נותרת נקייה מאדם. מי שרוקד עליה הוא רק התאורה הנהדרת של אמיר קסטרו.
ארבעת הרקדנים ושותפי היצירה ענבל שחר, יוליה קראוס דיבק, דניאל גל וערן אבוקסיס, אינם דורכים על הבמה עד לרגע הסיום, והם שוב ושוב סביב לה, ויוצרים מעין דימוי של כיבוש יריחו, כשאת מקום החצוצרות תופסות המילים הרבות שעמן הם עוטפים את התנועה המוגבלת שלהם, שאף במיטבה נראית מקרית יותר משהיא משמעותית.
אבל ככה לא מפילים חומה, ובוודאי שלא מעניקים לצופה מפתח של ממש לשעריה. הטקסט במיטבו כשהוא משתעשע ברעיונותיו, אך הקשר בינו לבין הרעיון הכללי נותר חידתי, כשם שמשלב הטקסט-תנועה, שהוא אמנם מוחצן בדרך כלל, נותר עמום.
Images de Betes (צילום: יח"צ)
חיות במה
לעומת זאת, יצירתם של דוד מרקס ועידו פדר עמוסת תנועה, החל מרגעיה הראשונים כאשר פדר מדמים אותה, ועד לסיום כאשר הוא ופרקס שוקעים לתוך לימבו. העומס ממתפתח מהר מאוד ובשיאיו הוא מודגש באמצעות התצלומים של אורי גרשוני המוקרנים ברקע , שבהם הוא מציב את הצמד בתנוחות שונות בתוך אתר עתיקות ארכיאולוגיות.
במהלך פרקי היצירה פדר ומרקס, בתלבושות רוקוקו שעיצב ערן שני ובפאות תלתלים גדולות, מדמים עצמם ל"חיות במה" המבקשות לשמר את המרחב הטבעי – קרי הבמה - של קיומם ולהבטיח לעצמן חיי נצח שאותם מעניק להם, לכאורה, גרשוני, שבתמונותיו לוכד גם תנועה וגם דימוי.
פדר, כדאי לציין, מתמקם בעת האחרונה כפילוסוף-אידיאולוג של עולם המחול, הישראלי לפחות, והוא מרבה לעסוק במהות התנועה, לחקור את יחסיה עם החלל והזמן שבו היא מתרחשת ונעלמת, ולפענח את הצופן הפנימי שלה. אינני בטוח אם משנתו נהירה כל צורכה, אך אם לשפוט על פי היצירה הזאת הוא מנסה להתמודד עם רעיונותיו.
התוצאה ברגעים מסוימים נראית כפירוק להברות של מילים מוכרות בשפת התנועה הקלאסית, ומשום כך אולי נוצר הקושי בכתיבת משפטי תנועה ברורים, פשוטים או מורכבים. ועם זאת, יש קטעים שבהם בתוך התאורה הרכה של עדי שימרוני הדימויים מקבלים מרקם צורני יפה, ובעיקר בחלק שבו תצלומיו של גרשוני מצטרפים לתנועה הבימתית, ובאלם הטבעי שלהם מחזקים את התנהלותה.
הבעיה העיקרית בשתי היצירות נוגעת למדידת המרחק בין רעיון טוב ומסקרן לבין מימושו הבימתי. בסיכומו של דבר שתי היצירות חוברות זו לזו בתביעתן מהצופה בהן לא רק ליהנות הנאה חושית, אלא גם לבחון אותן ואת אמירתן, ולנסות להתחבר אל השפה שהן דוברות בה אליו. משימה לא קלה, אני מודה, אבל גם מאתגרת.
14/10/2013
:תאריך יצירה
|