הלב רוטט בסיפור של ש"י עגנון בהפקת תמונע והאדם נעלם מהסיפור של גוגול בחאן הירושלמי
"פנים אחרות" – אהבה מאוחרת
צניעות ויופי פנימי מאפיינים את ההפקה ואת העיבוד של הסיפור "פנים אחרות" מאת ש"י עגנון כפי שהועלו בפסטיבל תמונע. את העיבוד הכינו יחד אנה בניאל, שגם ביימה, ואביה, ערן בניאל, שנעלם מזירת התאטרון הישראלי, וחבל.
הסיפור מרחיב משפט המופיע ב"אורח נטה ללון" ומספר כי "אדם אחד יש הרטמן שמו, יום אחד נתן גט לאשתו, כשיצאו מבית הרב נכנסה בו אהבתה והחזירה". הסיפור הזה מוכר לרבים שמיד אחרי טקס הגירושים גילו לפתע את מה שהחסירו לפניו. ויש גם מעין פולחן מוכר לפיו בתום הטקס הולכים יחדיו לבית הקפה הסמוך למהלך אנושי יותר של פרידה ידידותית.
העיבוד, כולל עבודת הבימוי של אנה בניאל (בייעוצה האמנותי של נאווה צוקרמן), מאיר באור יקרות את הלב הרוטט הפועם בבני הזוג, תוך שמירה מתעקשת על שפתו של עגנון, על הדיבור בגוף שלישי שמאפשר לנהל דיאלוג שבו כל צד מדבר על עצמו, ולעתים גם על האחר שעמו הוא משוחח.
עניין זה חושף יופי פנימי שעובר אל ההפקה כולה, הנהנית מעיצוב במה צנוע ויפה של אריאל טל ארביב, שיש בו עץ ויש בו אבן, ציור נוף, היורד כמסך אחורי, ויש שמש תלויה ואחר גם גם צילום פני ירח מוארים בחלקם, ושטיח הנפרש מעומק הבמה הטובלת באור "ירושלמי" קסום שעיצב אמיר קסטרו.
וכך גם התנועה שעיצבה נועה בוקר: עדינה, רכה, כבאה מתוך המילים, והתלבושות שעיצבה לירון מינקין – מעין סרבלים כהים ונוחים לחילופי הדמויות שמגלמים השחקנים-המספרים ובגדים נאים לבני הזוג המתגרש-מתאהב.
ויש גם מוזיקה הנמסכת אל העלילה והחלומות המתוארים בה. את המוזיקה הלחין רן בגנו שבמפתיע את מגלם את דמותו של הרטמן. כשביקשתי לברר איך קרה שדווקא בגנו נבחר לתפקיד שנושא את עיקר הטקסט של הסיפור ועיבודו, התברר כי כמו ביפים שבסיפורי התאטרון, גם כאן זה נולד במקרה, כאשר בתצוגת התכלית הוא הסכים לקרוא את הטקסט במקום שחקן שלא היה זמין.
הרווח המיידי כולו של עגנון, ההצגה והקהל. בגנו שיודע להטעים כל צליל במוזיקה, מתגלה כשחקן מנוסה, בעל הגייה צלולה, ונחשף בכישרון טבעי של מספר סיפורים. הוא יוצר דמות שלמה, מיוסרת מבלי להתעוות, יציבה גם במעוף חלומותיה. והוא בן זוג מושלם לאייר וולפה שבמשחק רווי נהרה ויופי על פניה ועם שמשיית תחרה מעצבת את דמותה של טוני הרטמן, הגרושה שלא חדלה לאהוב.
עמם, כמספרי-הסיפור העוטף ובדמויות השונות הנקרות במהלכו, אברום הורוביץ הנפלא כמחזר אחר טוני, ובעיקר כדמות בחלומו של הרטמן, יוסי רחמני המצוין כמחזר אחר ובתפקידי עזר קטנים, ומאיה הר ציון, שמפעילה אפקטים, מגלמת דמויות, ובקול נעים ומדויק היא המספרת האידאלית של תאטרון-סיפור.
אני מודה כי רוויתי ושבעתי דיי מעיבודים של סיפורי עגנון, שכבודם מובטח במקומם, כלומר בספרים, ולא בהכרח עלי במות. אבל ההצגה הקטנה והאינטימית הזאת של אנה בניאל החזירה לי את האמון ביכולתם למלא גם את הבמה.
"האדרת" – את האדם שכחו
בניגוד מוחלט למעשה הצנוע בתמונע, מעלה החאן הירושלמי הפקה מרהיבה ביופיה המוחצן של עיבוד חדש של שחר פנקס לסיפורו הנודע של ניקולאי גוגול "האדרת". כאן הגיבורים האמיתיים של העיבוד הם הרעיונות החזותיים של המעצבים שעמדו לרשותה של הבמאית שיר גולדברג.
פולינה אדמוב עיצבה תלבושות שנושבת מהן חוכמת במה מחייכת מאוד, כראוי למספר הרוסי, ומאפשרות לארבעה שחקנים לעבור מתפקיד אפיזודי אחד למשנהו ובחזרה במחי אבזר, מעיל, מטפחת או סינר. וכמובן האדרת, זו שיש חור בעורף, וזו החדשה שתיעלם בטרם עת.
האדרת (צילום: יעל אילן)
כמוה גם שני טור שעיצבה את התפאורה הנהדרת שברגעים רבים גונבת את ההצגה בשפע האפשרויות הקטנות, לכאורה, שהיא נותנת לבמאית, וזוכה להארה עתירת דמיון שעיצב לה רוני כהן.
קולבים הופכים לפנסי רחוב, מסך אחורי יחד עם אבזרי במה בידי השחקנים מגלמים סערה, תיקי מסמכים מעץ נפתחים לכסאות, שטיח ועציץ הם מפתן של דלת, ודוכן נייד הוא חנותו-ביתו של החייט ועוד, כולל פסל של אחד השחקנים שיצרה אמירה פנקס.
יש גם מוזיקה של דניאל סלומון ושירים עם ניחוח רוסי (כולל שיר פתיחה הנושב דווקא רוח סובייטית) והדרכה קולית טובה של דוקי עצמון, הדרכת שפה ודיבור של אסי אשד וגם כוראוגרפיה יש, של שרון גל-אמיר.
ויש חמישה שחקנים מצוינים ובראשם יואב היימן המרשים והמנוסה בתפקידים של עלובי-חיים, וכאן בתפקיד הפקיד הדפוק אקאקי אקאקייביץ' בשמאצ'קין – שתמונת לידתו נהדרת ומתחרה רק בתמונות המפגשים שלו עם החייט פטרוביץ' במשחקו הכובש של דוד קיגלר, המצוין גם בתפקידיו האפיזודיים האחרים. כמוהו מצוינים בתפקידיהם הקטנים דודו בן זאב ואדי אלתרמן (שלעתים מחליף חנופה בנשיות) ויעל טוקר בעיקר כבעלת הבית האלמנה.
האדרת (צילום: יעל אילן)
אבל מה לעשות והעיבוד הזה שכולו חדוות במה, לא הצליח לעשות את מה שגוגול הגדיר כ"אדרת העושה את האדם" וזה, האדם, נשכח כמו אצל צ'כוב. במקום סיפורו המכמיר של הפקיד העלוב, שלרגע אחד קטן רואים בו את האדם, קיבלנו מופע מוחצן לעייפה נטול הארה אנושית.
התוצאה היא מופע ייצוגי, קר, מנוכר ונטול הארה נפשית, זו שגוגול תיאר אותה באמצעות שפע הפרטים, אנשים, נשים ונוף של סנט. פטרבורג. האדרת אצל גוגול היא אמצעי גאוני לספר סיפור, ואצל פנקס וגולדברג היא הנושא של הסיפור.
חבל שזה כך, גם אם זה נראה טוב, נשמע טוב, ותאטרלי מאוד.