השפה היא נושא
 
גיבורים הרבה יש בהצגת הקומדיה ההירואית, כהגדרתו המקצועית של המחזה "סירנו דה ברז'ראק" מאת אדמון רוסטאן, שנכתב וזכה להצלחה מיידית ב-1897. עלילתו מערבת עובדות ובדיה על דמותו ההיסטורית של סיראנו, בן המאה ה-17, שנודע כסייף מעולה בחרבו ובלשונו, נלחם נגד גרמניה וספרד, נפצע, כתב ספרים עתידניים, ומת, ככל הנראה, מעגבת.
 
המחזה כתוב במשקל אלכסנדריני (12 הברות), שלעתים נשבר לצרכים דיאלוגיים, והוא  מחורז בכל שתי שורות. השפה נעה בין שפת רחוב ישירה לבין שפת שירה בדרגה גבוהה (על פי אמות המידה בעת ההיא) ותורגמה בעבר לעברית  על ידי זאב ז'בוטינסקי (בחלקה), יונתן רטוש וט.כרמי, אך למיטב ידיעתי מעולם לא הוצגה על במת תאטרון ישראלי.
 
הפעם, ולרגל ההחלטה הנועזת של הקאמרי להעלות את המחזה, נקרא לדגל דורי פרנס, שבגבורת אבירים נכנס לפרדס הצרפתי ויצא ממנו כמנצח. התרגום שומר על המשקל והחרוז, וכעדותו בתכנייה עתירת המידע של רבקה משולח, זה היה טלטול מרענן, אחרי הטקסטים היאמביים של שקספיר, אך גם "עבודה קשה ומאמצת, חוויה חושית וחושנית וכיף חיים".

הכיף חיים הזה עובר אל הקהל מהרגע הראשון ועד האחרון, כולל הברקות מקוריות שפרנס נוהג להמציא כפתרון להנגשת מושג זר לקהל הישראלי. דוגמה נפלאה היא השימוש בשורה "הכניסיני תחת כנפך" במקום שורה מתוך שירה צרפתית לא מוכרת. 
 

"סיראנו דה ברז'ראק", צילום: דניאל קמינסקי

בסיום מאמרו ממליץ פרנס לקהל להקשיב לטקסט ולא להסתפק בתגובות של צחוק והתרגשות, ולא משום שהתרגום שלו מבריק אלא משום ש"סיראנו דה ברז'ראק" הוא "מחזה שבו השפה היא נושא. כולם כותבים מילים, משחקים במילים, לוחמים במילים, מבשלים, אופים וטועמים מילים, אוהבים במילים". 
 
הישגו החשוב של איתי טיראן
 
ובמחזה הזה רוסטאן מרבה מילים-מרבה עלילה של איש אחד, סיראנו, שכיעורו ואפו הגדול הם נושא ללעג ולקלס, עד כי הוא מסתיר את אהבתו לבת דודו, רוקסאן. את מכתבי האהבה הלוהטים שלו אליה הוא שומר במגירה עד שהיא מתאהבת ביפיוף צעיר, כריסטיאן, שהוא עילג לשון, בעיקר בכל מה שנוגע לביטויי אהבה כפי שהמחזאי מתאר בתמונה המבריקה שכינויה "נשיקת רוקסאן". 
 
האהבה הזאת, מעוררת קנאה ככל שתהיה, משחררת את שתיקתו של סיראנו, והוא משתמש ביופיו של כריסטיאן כמדיום המעביר את מלוא רחשי אהבתו הכמוסים אל רוקסאן, המאמינה כי אהובה הוא הכותב אותם. כאשר היא תגלה את האמת, עשר שנים ויותר אחרי מות כריסטיאן בשדה הקרב, זה יהיה מאוחר מדי - בשעה שסיראנו ימות בזרועותיה.
 
סביב הסיפור המרכזי הזה יש התרחשויות ודמויות משנה המעניקות לדמותו של סיראנו מגוון רחב היקף של פעילויות ותכונות, והופכות אותו לדמות דרמטית ואנושית מרתקת ובה בעת לקומדיאנט עליון. וכאן, בדמותו הזאת, באיפור נפלא  עם אף נשרי גדול, שעיצבה רינת אלוני, נכנס אל הבמה איתי טיראן, הגיבור הגדול של ההצגה הזאת.


"סיראנו דה ברז'ראק", צילום: דניאל קמינסקי

 
אפשר לשפוך הרבה מילים על משחקו של טיראן, לשבחו במילים של סיראנו במחזה, להתפעל מתנועתו הגמישה כחתול או פנתר, להתמוגג על הבעותיו, להצביע בהערצה על הגשת הטקסט המושלמת, בגיוונים ראויים ועוד כהנה וכהנה מחמאות ראויות. אחרי המלט ושני הריצ'רדים כל זה אינו מפתיע.
 
וכל זאת, בהצגה הזאת טיראן מגיע להישגו המשחקי החשוב ביותר כשהוא מצליח לעצב את כפל אהבותיו של סיראנו, למילים ולרוקסאן, ולאחד אותם ואת כל מרכיבי הישגיו הקודמים בדמות אחת שלמה. סיראנו של טיראן הוא קומי וטרגי, נועז ונבוך, אכזר ונדיב, חיוני ואבוד. וכל אלה באים בטבעיות, מתחרזים כמו הטקסט, נשלפים ונעלמים, ברצף הנובע מתוכו כמעיין מים חיים.
 
הצגה בחותם בית צבי
 
הבימוי של גלעד קמחי בכללו היה קולח וקצבי, וברגעים רבים התקבל הרושם שסיראנו והחבורה שלו, כולל רוקסאן, המחזר המבוגר שלה, יריבו של סיראנו,  הם גרסה צרפתית של קזבלן היפואי. כולל פזמונים נחמדים שהלחין אמיר לקנר ובוצעו בהדרכתה הקולית המסורה של דוקי עצמון, ועם נדב רובינשטיין בפסנתר וסמפלר ואיימו להפוך גם את הדרמה הזאת למחזמר.
 
את הצד החזותי עיצבו ערן עצמון שיצר תפאורה מוזרה בלשון המעטה, בעיקר במערכה השנייה; אולה שבצ'וב שעיצבה תלבושות מצוינות, וקרן גרנק, שכדרכה ידעה להאיר גם את האפלה שבתוכה סיראנו אזר אומץ וגילה את סגור לבו. קמחי חוזר בהצגה הזאת גם אל מומחיותו בעיצוב התנועה הסוחפת במערכה הראשונה, שבשיאיה מתרחשים כמה קרבות סייף מחשמלים בהדרכתו של גנאדי בביצקי.