הצלחה גורפת באנגליה ובברודווי
הקומדיה דל'ארטה חיה ונושכת וזוכה לתחייה חדשות לבקרים בעיקר בזכות "משרתם של שני אדונים", המחזה הקלאסי-קלאסי של קרלו גולדוני, שהוצג לא מכבר בהצלחה גורפת בקאמרי, או "מנדרגולה" של מקיאוולי בגרסת יעקב שבתאי משודרגת, שהועלתה אף היא בהצלחה גורפת בתאטרון בית ליסין.
מפה לשם גונבה שמועה בארץ כי התאטרון הלאומי המלכותי של אנגליה בניצוחו של מנהלו והבמאי עתיר ההצלחות ניקולאס הייטנר החליט להמר על כל הקופה עם גרסה אנגלית מאת ריצ'רד בין, שכדי להבדיל אותה מהמקור, נקרא שמה "איש אחד, שני בוסים", שתתרחש בעיר הקייט הדרומית ברייטון, בשנות הששים המוקדמות.
לגרסה הזאת נוספה להקת נגנים המבצעת לפני ההתחלה ובמעברים בין התמונות שירים מאת גרנט אולדינג, שנכתבו בסגנון ה-skiffle, התואם ברוח האילתור שלו את זה של הקומדיה דל'ארטה, והיה הבסיס להתפתחות הפופ והרוק האנגלי-אמריקאי.
ההימור הצליח בגדול. המבקרים והקהל יצאו מכליהם נוכח ההצגה ששילבה את גולדוני עם נוסטלגיה לימים יפים, אולי האחרונים, בחיי אנגליה שאחרי מלחמת העולם השנייה, ולפני הדעיכה הכלכלית חברתית של שנות השבעים. הצלחה, משמע פרסים, העלאת ההצגה בברודוויי, ווכמובן העתקת ההצגה (עם קיצור של 20 דקות) ללב הווסט-אנד של לונדון. הקופות דופקות.
מטעמים שונים ולמרות ביקוריי התכופים בלונדון לא ראיתי את ההצגה המהוללת של הייטנר, אך נאמנים עליי הדיווחים המפורטים של מי שראו אותה ושל המבקרים שהיללו אותה. מי שראו אותה היו בין השאר גם ראשי בית ליסין והבמאי משה קפטן, שהחליטו לייבא אותה, כמעט ללא שינוי (ושוב, אני סומך על אלה שראו וגם על קטעי וידיאו), לטובת מי שאינו מגיע ללונדון או לברודוויי.
הרעיון כשלעצמו אינו חדש. כבר היו בארץ כמה הצגות שהועלו כאן בהסכמים מגבילים שקבעו מה מותר לשנות, כמה ואיך מהגרסה המקורית. זאת אולי גם הסיבה שהגרסה העברית בתרגום של שלמה מושקוביץ לא הלכה בעקבות המחזאי האנגלי ולא שידרגה את הגרסה האנגלית כל כך ברוחה, בסמליה, במנהגי המיוזיק-הול ועוד, לישראל של ערי הקיט, ובראשן אילת.
כשלעצמה זו החלטה נבונה ולו רק משום שהיא מנעה גלישה במורד הטעם הטוב, המוכרת מעיבודים ישראלים קודמים לקומדיות קלאסיות. אבל בפועל, התוצאה רחוקה מאוד מזו שנרשמה לבית ליסין עם ה"מנדרגולה" המקורית בכל אופניה ובביצועיה.
"עובד בשביל שניים" (צילום: דניאל קמינסקי)
שחקנים כמיטב יכולתם
הפעם, וכאמור מבלי שראיתי את הגרסה המקורית, הייתה לי תחושה שאני צופה בעותק או חיקוי. קטעי וידאו שראיתי אישרו זאת, ביחס לבימוי, לכמה רעיונות תנועה וסלפסטיק של שון גארת, גם ביחס לתפאורה שעוצבה כאן על ידי במבי פרידמן, ואפילו בקטעי מעבר שבהם אלי יצפאן, כמשרתם של שני אדונים, מנגן בקסילופון, ויובל סגל כמאהב-הרוצח מנגן בפעמוני מכוניות ואופניים.
והנה הגעתי אל השחקנים שעושים כמיטב יכולתם, המוכחת יותר או פחות, להצחיק או אפילו רק לשעשע, תוך היתר מוגבל של אלתור (והטעיה) עם הקהל או לעברו. יצפאן הוא פרנסיס הנשל, שפוטר מלהקת סקיפל, ומוצא עצמו משרת שני בוסים. הוא מודע לתגובה המיידית שנוכחותו על הבמה יוצרת בקהל, ומנצל אותה בל מאמץ מיותר.
להבדיל ממנו, שלמה טפיארו מרחיק לכת בהגזמות כמאהב הצעיר שחולם להיות שחקןומאיה בוכובסקי כארוסתו נענית לאתגר המגזים בהתאמה. ההגזמות מובלטות על ידי משחקם המאופק יחסית של שמעון מימרן כאביה, של ענת מגן-שבו כרואת החשבון שלו שהנשל מתאהב בה, וגם של שי פרדו ואייל רוזאליס כשני ידידיו.
את שני הבוסים של הנשל מגלמים דיקלה הדר, הקלילה במופגן בתפקיד רייצ'ל המתחפשת לאחיה הנרצח, ויובל סגל המשתדל מאוד להיות מאהב בסגנון אנגלו-לטיני. גיא מסיקה מוסיף שארם כשף צרפתי במלון שבו מתאכסנים שני הבוסים, ובתמונה הקלאסית הנהדרת של סעודת-הטעויות שהם מקבלים גונב לכולם את ההצגה ארז וייס כמלצר בן ה-87 שהוא גם חולה פרקינסון מתקדם, גם עם קוצב לב, ובעיקר נופל, מתגלגל, עם ירי מרק ומגשים, וקם וממשיך להראות מהו סלפסטיק אמיתי.
"עובד בשביל שניים" (צילום: דניאל קמינסקי)
עוד משתתפים בהצגה להקה של ששה שחקנים בתפקידי עזר, ובעיקר – גם אם בהגזמה מסוימת – להקת הסקיפל, בניהולו המוזיקלי המצוין של טל בלכרוביץ', המבצעים את שיריו של אולדינג, שהלחין וכתב את הטקסט המוגש בתרגום בהיר וקליט של דניאל אפרת.
אורנה סמורגונסקי עיצבה את התלבושות, קרן גרנק האירה, גנדי בביצקי הדריך קרב במה ואביחי חכם היה הכוראוגרף.
ואחרי כל זה, אני חייב להודות שיצאתי מההצגה חפוי ראש. ביממות שעברו מאז קצת נרגעתי, וניסיתי, בלי הצלחה, להבין אם אמנם זו הטעות שלי שלא צחקתי והתפקעתי כמו המבקרים בלונדון ורבים בקהל כאן, ולא אהבתי שטיקים שבאנגליה התפעלו מהם. אני מתנחם בכך שטעות לעולם חוזר.