שפה לכל דמות
לפני שש שנים כאשר במסגרת החולפת "הבימה של המחזאים בשיתוף צוותא" עלה המחזה "סדקים בבטון" מאת צדוק צמח, וזה היה המחזה הראשון שכתב, בלטה לטובה יכולתו לבטא מערכת יחסים בעייתי ומורכבת באמצעות דיאלוגים טבעיים מאוד, אמינים וקליטים, ללא התחכמויות.
הפעם, במחזה השני שלו "דפוקים" העולה בתאטרון חיפה, השפה של צמח משתכללת ועולה מדרגה, והאמינו שלה נובעת דווקא מהיותה מתוחכמת ומורכבת מחמש תת-שפות מובהקות לכל אחת מהדמויות הקטנות, העלובות, המאכלסות את המחזה.
התוצאה, למרות שכל משפט בה מעוצב במחשבה רבה, היא מובנת מאוד, קליטה, ונשמעת טבעית כאילו גדלנו עמה. זה הישג גדול, שפוגמת בו אולי רק המגמה למצוא משפטי מפתח (ויש כאלה למכביר) שיעניקו לדרמה האנושית את הממדים הקומיים המובטחים בהגדרת המחזה כ"קומדיה רומנטית".
בלב המחזה חלומות גדולים של אנשים שהגורל לא היטיב עמם: שלושת האחים אמסלם, ושתי שכנות. הם מסוג "אנשים קשים" של יוסף בר יוסף, אבל שונים בנסיבות חייהם. במרכז מתנדנד האח דוד, המכונה אמסלם, שנפגע בילדותו בראשו ומאז הוא מטולטל בהוויית חייו תחת השגחתו של האח האפוטרופוס עמרם, המכונה ממרם. האח השלישי הוא פנחס, המכונה פנחסי, שמשתחרר מהכלא אחרי שלוש שנים כדי לגלות שאשתו סגרה את הדלת בפניו, מבקשת גט, וכבר בהריון מגבר אחר.
בואו של פנחס אל דירתו העמוסה של אמסלם מאיים לשבש את הסדר הטוב שממרם אירגן, וכולל את השכנה התמהונית בלה, שמבשלת בורגול וממולאים וצופה עם אמסלם בסרטי הווידאו שצבר על המדפים.
לתמונה המורכבת נכנסת גם השכנה הצעירה לולו, הנראית כדוגמנית ובעיקר ככוכבת קולנוע, ואשר היא מושא הצצותיו וכיסופיו האמיתיים של אמסלם, מדליקה גם את פנחסי, ומאיימת לשבש עוד יותר את הסטטוס קוו השביר שמבטיח לממרם כי הכל יישאר בשליטתו.
את חמש הדרמות האנושיות של כל אחת מהדמויות האלה מתאר צמח באריכות יתר בחלק הראשון, אך בהברקה גדולה בחלק האחרון שבה כל הזרמים מתנגשים בעוצמה מרגשת, והקומדיה האנושית מגיעה אל סיומה ופתרונה עם גוון רומנטי משובב נפש.
"דפוקים" (יח"צ)
חמישה שחקנים אידאליים
רוני ניניו, כבמאי ודרמטורג, העמיד הצגה שהמצחיק והכואב בה משוחחים ביניהם באמצעות עיצוב פרטני של כל המרכיבים, הבימתיים והאנושיים. את הבמה הגדולה עיצבה כנרת קיש שהשכילה לתת לה, ובתפזורת יפה, את האופי הדפוק הנכון, בעזרת התלבושות ה"דפוקות" (חוץ מאחת, אולי) של דליה פן הלר, והתאורה הטובה של ג'ודי קופפרמן.
להקת "הדג נחש", לראשונה בתולדותיה, גויסה להצגת תאטרון, לבטא את שירת הדפוקים. ובסיום, ריקוד מוכר ומפתיע בכוראוגרפיה של דניאלה מיכאלי.
ושוב, וכפי שצריך בסופו של דבר, מחזאי ובמאי גם יחד חיפשו ומצאו חמישה שחקנים אידאליים לדמויות המיוחדות. גלי אשכנזי הצעירה בתפקיד לולו, סוחטת בצדק מחיאות כפיים במונולוג נפלא של ספרית שחולמת באוזני לקוח את הסרט שלעולם לא תשחק בו. דורית לב-ארי נהדרת בתפקיד הרומנטי מלא החיוניות של בלה, והיא גונבת את ההצגה מכל מי שנמצא על הבמה, ובכל פעם שהיא נכנסת, ואפילו כשהיא יוצאת.
"דפוקים" (יח"צ)
אריה מוסקנה כממרם האחראי משדר בגדול דאגה וחרדה לשני אחיו. לא תמיד בחכמה, אבל איכשהו באהבה, שאולי איננה גלויה לעין אבל נוכחת ומפקחת על המתרחש. אלברט אילוז מניב את משחקו הטוב ביותר בתפקיד פנחסי, האח שמחפש את מקומו ויפספס את סיכוייו לשיקום. הטקסט שכתב לו צמח יושב בפיו בטבעיות מושלמת.
ובמרכז, בתפקיד אמסלם, משה איבגי הווירטואוז במשחק של תנועה מרטט אל תזזית וממנה אל דהירה ומשם אל דממת הגוף המתבונן. בשפה עברית שבורה אך מוזיקלית מאוד, עם חוכמה המבצבצת מתוך השיטיון, הוא בונה דמות שלמה מאוד שיש בה כאב, געגועים, תקוות והכרה בדפיקה הגדולה של גורלו, שאותה הוא החליט לנצח: "אני אוהב אותי ואותי אוהב אותי וזה!" למזלו, האותי שלו איננו לבדו באהבה.
בסיכומו של דבר, "דפוקים" היא תאטרון טוב שמצליח לגעת בחוכמה בעצב הרגיש של הקיום, לגלות בעליבותו את "האור שבקצה חדר המדרגות".