בתחפושת של המאפיה
 
"עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי" הוא אחד המחזות המרתקים ביותר של ברטולד ברכט, שנכתב בשיא מסע הבריחה שלו מהנאצים, שהחל מוקדם מאוד, ב-1933, ופרקו האירופי הסתיים כעבור שמונה שנים, ב-1941, כאשר המתין בפינלנד לאשרת הכניסה לארה"ב. 
 
במהלך ההמתנה בהלסינקי, ובמקביל להעלאת הבכורה של "אמא קוראז' וילדיה" בציריך, ברכט כתב בתוך שלושה שבועות בלבד את "עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי" לפני שיצא לגלות של שש שנים בארה"ב.
 
המחזה הוא סאטירה נוקבת, המחברת בעלילתה קומדיית גנגסטרים המתרחשת בשיקגו סביב שליטה בתאגיד החסה, עם מאורעות ודמויות מעלייתו של אדולף היטלר לשלטון וייסוד הרייך השלישי שלו. הטיפול של ברכט בדמותו של היטלר הזכיר מאוד את זה של צ'רלי צ'פלין ב"דיקטטור הגדול" שנוצר שנה לפני כן.
 
ברכט ייעד את המחזה להצגה בפני קהל אמריקאי ולא חשב שיוצג בגרמניה. ואכן, עד מותו ב-1956, ואחרי שלא זכה להעלות  אותה בשנות שבתו בארה"ב,  גם לא זכה לראות אותה במזרח ברלין, שאליה חזר ב-1949, לפי הזמנת המשטר הקומוניסטי, והקים בה את התאטרון שלו, האנסמבל הברלינאי.
 
אפשר היה בהחלט לשאול מה מנע את העלאת המחזה שם. התשובה מורכבת גם מאישיותו של ברכט וגם מאופי השלטון במזרח ברלין, כלומר צנזורה פוליטית בכפייה ומרצון. התהייה מתחזקת בעובדה שהמחזה הוצג שם בסופו של דבר ב-1958 ותחת משטר פוסט-סטליניסטי נחרץ אף יותר בעקבות ההתקוממות שהייתה ב-1953, אך עדיין לפני הקמת החומה. 
 
כך או כך, תחת הנהגתה של אלמנתו של ברכט, הלנה וייגל, נפתחה הדלת והבכורה של המחזה – אחד מעמודי התווך של התאטרון האֶפּי של ברכט, שנכתב כמו "קוראז'" ו"גלילאו" לביצוע בשיטת הניכור, אך כמוהם שבר את המוסרות התאורטיים, חרף כל מאמצי השימור באנסמבל הברלינאי.
 
האנסמבל הזה הגיע בסוף השבוע לשתי הצגות של "ארתורו אוי" בגרסה היסטורית שיצר שם הבמאי היינר מילר ב-1995, ומאז היא שבה ועולה ונוסעת לבירות תאטרון שונות. אצלנו היא מועלית כאורחת התאטרון הקאמרי במסגרת מפעל תרבותי מקיף הנושא את השם המאיר כלפיד "ימי ברלין", בתמיכת ראש עיריית ברלין, קרן הלוטו של ברלין, מכון גתה, ועיריית תל אביב.
 
הסאטירה על עליית היטלר לשלטון, אף כי היא מתרחשת בתחפושת של המאפיה של שיקגו, משתמשת בדמויותיהם של היטלר, גרינג, גבלס, פון פאפן ומרשל הינדנבורג שהוביל את רפובליקת ויימאר אל קבורתה תחת מגפי הנאצים. 
 
כל תמונה משתמשת באירוע אמיתי בתהליך הזה כמו שריפת הרייכסטאג, עסקת סיוע מפוקפק לאחוזות בפרוסיה ורצח הקנצלר האוסטרי דולפוס, ב-1934, על ידי נאצים אוסטריים. מענייו בפני עצמו הוא  העדר התייחסות לנושא היהודי, וזאת למרות מיקומם הבולט בעסקי המאפיה של שיקגו.
 
בארץ המחזה הועלה פעמיים, תחילה וללא הצלחה בהבימה, ב-1970, עם מישה אשרוב כארתורו ובתרגום של דוד אבידן, וב-1997 בתאטרון חיפה בהצלחה גדולה, בבימויו של סיני פתר, עם משה איבגי כארתורו ובתרגום של אברהם עוז, שעודכן לכתוביות בהצגה האורחת מברלין (עם תקלות טכניות בשידורן וטעויות איות מביכות בהתקנתן).

"ארתורו אוי", מקור: אתר תיאטרון הקאמרי
 
הצוואה של היינר מילר
 
הבימוי הגאוני של היינר מילר, שהיה גם מחזאי גרמני חשוב, ומחזותיו נאסרו להצגה במזרח ברלין של שנות הששים, והוא גם נזרק מאיגוד הסופרים שם. דליפת המחזות האסורים למערב, והצגתם, זיכו אותו בתהילה ובפרסים, בטיהור חלקי בארצו ואחרי נפילת החומה, ב-1992, הצטרף להנהלת האנסמבל הברלינאי.
 
מילר התמנה למנהל אמנותי יחיד של האנסמבל ב-1995, השנה שבה ביים את ההצגה ההיסטורית של "ארתורו אוי", זמן קצר לפני מותו, והיא הפכה למעשה לצוואתו הרעיונית-אמנותית. 
 
הוא יצא מתוך נקודת מבט שהתאטרון הוא "מעבדה לדמיון החברתי", וכי צריך שיהיה אויב על הבמה, ומבחינתו האויב היה ההיסטוריה של גרמניה, שהוא רצה, כדבריו, להביט לה ישר בעיניים. האויב שלו  היה שילוב של הנאציזם עם המשטר המזרח גרמני.
 
אבל בעיקרו הבימוי של מילר התמקד כמובן בדמותו של היטלר/ארתורו אוי כפי שברכט תאר אותה ביד אמן. זהו תפקיד התובע משחק וירטואוזי, בכל שיטת משחק שתיבחר, והצלחתו תלויה ביכולתו של השחקן לעצב בקולו ובגופו, במחוות, בשינויים הקטנים או הגדולים את הדרך לשלטון.
 
בהצגתו של מילר עושה זאת מרטין ווטקה, אחד מגדולי השחקנים של גרמניה, שכבר הופיע בארץ לפני כמה שנים בגרסת הפולקסבינה למחזה של טנסי וויליאמס "ציפור הנעורים המתוקה", וגילם את היטלר בסרט "ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו.
 
ווטקה – מזמר רחוב למאפיונר ביבים
 
נסיקתו של ווטקה בשמי התאטרון הגרמני הייתה ברורה כמעט מצעדיו הראשונים, אם כי הוא עצמו לא האמין בכך. התאהבתי בכשרונו לפני כשלושים שנה בפרנקפורט, כשראיתי אותו בתחילת דרכו בתפקיד זמר הרחוב והקבצן הצעיר ב"אופרה בגרוש". כשאמרתי למארחי שאני מקווה לראותו יום אחד כהמלט, הם בישרו לי שזה יקרה כעבור שבועיים, כי הוא נקרא לגלם את התפקיד במקום הכוכב של התאטרון באותם ימים.
 
הוא היה המלט נפלא. זמן מה אחר כך בביקור נוסף בפרנקפורט ישבתי לצדו בבכורה של הצגת "לילה טוב, אמא". הוא נראה זנוח, זרוק, כמין הומלס שנקלע בטעות לאירוע. לאחר ההצגה הוצגתי בפניו, ובחוצפתי העזתי לשאול אותו מה קורה אתו ולמה נעלם אחרי המלט, והוא היישיר מבט וענה לי בשלוש מילים: "ואחרי המלט, מה?"
 
ב-1991 נסקה מחדש הקריירה שלו, בקולנוע ובטלוויזיה וכמובן בתאטרון, והיא כללה את הרומן הנמשך עם האנסמבל הברלינאי, שאותו גם ניהל פרק זמן מסוים והותיר חותם על פעילותו בהמשך על פי המתווה "ברכט-מילר-שקספיר". אך בעיקר, החיבור שלו עם האנסמבל ועם מילר הוליד את ההצלחה הסנסציונית שלו כארתורו אוי.
 
ווטקה חי ונושם את התפקיד הזה כבר 18 שנים, מאז שהיה בן 33, והתפקיד העמיק עוד יותר ובכל חידוש, בכל מסע הופעות מאז הוא מגלה בו קשת מרהיבה של גוונים, מתמסר כליל לדרישות הפיזיות – החל בפרולוג שבו לצלילי "שר היער" של שוברט הוא מתרוצץ על הבמה ככלב צמא דם, לשונו אדומה, תנועתו כלבית מושלמת, והוא אפילו משתין על אחד העמודים בצד.
 
בהמשך הוא יוצר בגופו ובמחווה דרמטית, לכאורה מקרית, את צלב הקרס, לומד אצל שחקן מקצועי – במשחק נפלא של פיר שוברט – איך להתנועע, איך להחזיק את זרועותיו, להגדיל את קומתו הקטנה, שוכנת הביבים, ובעיקר איך לדבר ולנאום באמצעות המונולוג של מרקוס אנטוני "מיוליוס קיסר" של שקספיר.
 
ומה שווטקה עושה בקולו, תנועתו המדויקת בין להג לפאתוס, בין פאלצטו למעמקי הגרון, ובעיקר אל ההיסטריה המוכרת, המתפתחת ממילה בודדת אל משפטים שלמים או שבורים, אל שליטה בנאמניו, ובגידה בהם, אל תמונות מדהימות כמו פיתוי אלמנת יריב שנרצח בפקודתו, בנוסח פיתויה של ליידי אן על ידי ריצ'רד השלישי. 
 
בסופו של דבר הוא מגיע אל הנאומים, שבהם ובמחוות המלוות אותם, הוא היטלר במלוא האימה שהטיל בקולו ובמעשיו על הגרמנים. האימה שהייתה אמורה למנוע את עלייתו. זה לא קרה, כידוע, וכנגדה ברכט כתב ומילר ביים את "עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי", ככתב אשמה וכלפיד אזהרה.
 
הלהקה כולה נפלאה, ובולטים בה מרטין שניידר כרומא (הלא הוא רהם של ה-ס.א), מרטין זייפרט כגיבולה (בן דמותו של גבלס), פולקר שפנגלר כענק הבווארי גירי (כלומר גרינג), שטפן ליזבסקי כדוגבורו (תאומו הזהה של הינדנבורג) ומרגריאה ברויך כאלמנתו של דאלפליט (=דולפוס).
 
התאורה הנהדרת מעניקה לבמה עומק מרהיב והמוזיקה החל משוברט, בואכה פייפרלייס, ורדי, ליסט, מוצרט וכמובן ואגנר משיחי מאוד מזכירים שתרבות איננה בהכרח מחסום. האקטואליה האוניברסלית של שלטון מאפיונרי נמשכת, השאלה היא רק אם היא גם נמנעת. בכל מקרה האזהרה תקפה.
 
אינני יודע אם עוד יש כרטיסים להצגה שתהיה הערב, עם תרגום כתוביות לעברית ולרוסית, אך כדאי בהחלט לנסות ולתפוס מקום. החוויה של ההצגה הזאת ושל משחקו של מרטין ווטקה תלווה אתכם שנים רבות.