סודות וגילויים
 
הצגות יחיד הן אתגר כפול – למבצעים ולקהל, ובהחלט אינו קל לאלה ולאלה. האתגר דורש שהמבצע יהיה או יגלם עולם ומלואו – רגשות, אירועים, דמויות – והדרך לעשות זאת איננה סוגה בשושנים אלא במוקשים שעל היחיד הניצב על הבמה מול הקהל לנוע ביניהם, להיזהר שלא לדרוך בטעות על אחד מהם ובכך לשים קץ לכל עמלו.
 
באתגר הזה התמודדו בארץ יוצרים צעירים או ותיקים במהלך 23 שנים של פסטיבל תיאטרונטו, הראשון מסוג זה בעולם התיאטרון הבינלאומי. ב-1991, שנתו השנייה של התאטרונטו זכו בו שתיים – דניאלה מיכאלי, שגדלה בהמשך להיות במאית וכוראוגרפית ודמות מרכזית בתמונת הבמה הישראלית, ואירנה סלזניובה, כוכב שביט שזהר בשמי הקאמרי במשך כמה שנים ונעלם אי שם בחלל החיצון.
 
מיכאלי זכתה אז בפרס על משחקה ב"שלאף שטונדה", מונודרמה שהיא והבמאי יורם פאלק עיבדו על פי סיפור של יהודית קציר, ובה מתואר מהלך התבגרות מורכב של נערה בראשית פריחתה, בסוף כיתה ז', כאשר היא מבלה בפעם האחרונה את החופש הגדול בבית הסבא והסבתא על הכרמל.
 
אני מודה כי בשעתו לא אהבתי את העיבוד שחיבר גילויים ראשונים של אהבה, בין הנערה המספרת לבן דודה, עם סודות ואירועים משפחתיים, גלויים או רק נרמזים. בשפתה המיוחדת קציר הציבה את הזקנה והמוות מול תום הנעורים, בתוך אריג מפותל של זיכרון וגעגוע.
 
אבל חבר השופטים אז בחר להעניק למיכאלי את הפרס על כי "בשילוב מעולה של טקסט ותנועה" היא הצליחה "לצקת חיים בדמויות שאינן מופיעות על הבמה, אך קיימות עליה במלוא עוצמתן. זהו תאטרון יחיד ההופך במטה קסם לתאטרון רבים, חם ומעורר הזדהות".
 
את ההסתייגות שלי שימרתי במהלך מפותל של דחייה ילדותית כאשר נקרתה ההזדמנות לשוב ולראות את "שלאף שטונדה" אחרי עשרים שנה, כהופעה אורחת של מיכאלי בתיאטרונטו 2011, ובהמשך כאשר המשיכה להופיע עם ההצלחה שלה. אבל לא לעולם חוסן, והסרבנות שלי נשברה, וכך ללא כוונה לכתוב ביקורת יצאתי לקפה-תאטרון בקאמרי.