הופעתה של להקת המחול האמריקאית מתמקדת ביצירות מחול רעיוניות עכשוויות
נער סגול – חסידות וקבלה
את ביקורה השני בישראל פתחה להקת המחול האמריקאית סידר לייק (Cedar Lake), המציינת עשור לקיומה, עם "נער סגול" (Violet Kid).
זו יצירה גדולה, מורכבת ומרשימה מאוד של הכוריאוגרף חופש שכטר, שנולד וגדל בארץ, אך התגלה באנגליה והתקדם במהירות אל הפסגה שם ובעולם המחול בכלל. כבוד.
על יצירתו "נער סגול", שם שיש לו ודאי משמעות, אם כי זו נעלמה מעיני לכל אורך 33 הדקות שלה, נאמר בפרסומים המוקדמים ובתוכנייה כי שכטר ממשיך בה את "התבוננותו הייחודית במאבק האדם למען הרמוניה בעולם מורכב ולעתים מחריד. בתוך ניגודים של תנועה המתפרצת קדימה ואחור בין קורבנות ותוקפיהם, הוא מטפל בתמצית הקיום".
המושג היחיד מהאמור לעיל שגיליתי ביצירה היפהפייה, שנרקדת לצלילי מוזיקה ששכטר עצמו כתב לאנסמבל של צ'לו, ויולה וקונטרבס, הוא "תמצית הקיום", ואני בטוח שמה שרואים ושומעים מכאן – שכטר לא ראה ולא שמע משם.
עם צליל הצ'לו המתחיל בתיבות המזכירות את "קול נדרי" של ארנסט בלוך, ועם הסגנון הרוחני ה"יהודי" מאוד של המוזיקה, מתקבע המסלול החווייתי של העין הצופה. ומה שרואים מכאן זה מרק תנועה עשיר שיש בו בית-כנסת ומצבים הנראים כלקוחים מחצרות אדמו"רים ומחורשות החסידים סביב צפת, ירושלים, מירון ואולי גם אומן.
אין לטעות בדברי כאילו מדובר במשהו שמתקרב למחולות עם. רחוק מזה. שכטר יוצר מסכת תנועה מורכבת, עשירה ומרגשת מאוד של יחידים, חברותות וקבוצות המחפשות את הרז והנסתר.
תורת הקבלה מתעוררת ביצירה לרגעים של התעלות מרגשת מאוד, בתאורה של אשמורת שנייה ושלישית, ששכטר עיצב יחד עם ג'ים פרנץ', ובביצוע נלהב של 14 רקדני הלהקה, שדבקותם התנועתית רק חיזקה את הרושם שלי מהיצירה.
בהתחשב בהגדרת היצירה המצוטטת לעיל, ברור לי כי שכטר ימהר להדוף את הרושם הזה. אבל מה לעשות – לפעמים הכוריאוגרף היוצר הוא גם התוקף וגם הקורבן. וכך מובטח שימשיך לחפש ביצירותיו את תמצית הקיום.
"טריולה" – שאלות של קצב
היצירה השנייה בערב המחול שהביאה עימה להקת סידר לדייק היא "טריולה" (Tuplet), מאת הכוריאוגרף השבדי אלכסנדר אקמן, עם מוזיקה של מיקאל קרלסון וציטוט מהלהיט הידוע Fly Me To The Moon בגרסת ג'אז.
לדברי אקמן, הוא מנסה למצוא ביצירה הזאת "שבריר תשובה לשאלה גדולה ומורכבת: מהו קצב?", אך אם לומר את האמת, למרות הפתיחה היפה, שבה הרקדן ג'ון בונד רקד כצללית שחורה, הקצב שאקמן ניסה לבחון בעזרת ששת הרקדנים המבצעים לא התעורר ממש, והיצירה לא מחזיקה את עצמה.
להקת המחול סידר לייק, צילום: גוליט קוורט
אמנם פה ושם, כמובטח, הרקדנים משתמשים בגופם ובקולותיהם כבכלי הקשה, אבל אין בכך חידוש או מקוריות. פלמנקו, טאפ-דאנס, אפריקה ודרום אמריקה, וכמובן בובי מקפרין, עושים את זה טוב יותר. גם המיזוג עם המוזיקה האלקטרונית אינו מצליח להרים את היצירה מיריעות הפי.וי.סי המסמנות להם את אזורי המחיה של תנועתם.
"כורח, פעם נוספת" – בין המלים
"כורח, פעם נוספת", יצירתו של הכוריאוגרף הנורבגי יו סטרומגרן, שחתמה את הופעתה של הלהקה האורחת במסגרת הסדרה "מחול במשכן", משתמשת בלהיטים של שארל אזנבור, קצת מוזיקה של ברגמנד סלאסליאן וקטעי טקסט של ז'אק דרידה.
לדברי הכוריאוגרף, "הכורח לבטא הכל במלים הוא מגבלה בת זמננו. יצירה זו היא מחוות הוקרה לחלל החופשי בין המלים – ולרגעים שבהם אנו רוצים להתבטא ברגש ולא בהיגיון".
אשר על כן, סטרומגרן מבקש לקחת את הצופים למסע בצלילים ובתנועות של שנות ה-50 המוקדמות, וכשם שהוא מפזר תנועות וטקסט, הוא גם מפזר על הבמה אלפי דפי ספר, מקצתם מאוטבים לחבלים הנראים כחבלי כביסה או כבלי חשמל שציפורים נחות עליהם, ומרביתם מפוזרים שוב ושוב על הבמה.
להקת המחול סידר לייק, צילום: פאולו לובו
לי יש אסוציאציות משלי על דפי ספרים שנקרעו מכריכותיהם, גם אם אני מנסה להדחיק את יום השנה ה-80 לליל הבדולח, והן אינן מחייבות את היצירה, שיש בה גם הומור וגם קטעים מרשימים של מחול – ותמונה יפהפייה של ארבעה רקדנים, רקדנית אחת ושולחן – ורקדן חביב, בילי בל, כחצי-סולן מוביל.
מה שברור הוא שהיצירה, גם ברגעיה המצוינים, אינה מרגשת, אלא דווקא פועלת בתחומי הבינה וההיגיון, מעמתת או מאמתת רעיונות של דרידה המפרידים בין התמונות ונותנת תחושה שדווקא סילוק קטעי הטקסט היה מעניק ליצירה את הרגש והשלמות.
כך או כך, המופע הצליח לעורר את הקהל, ומעט מאוד טלפונים סלולריים פילסו דרכם בין התשואות הרמות, במהלך היצירות ובסיום הערב.
21/11/2013
:תאריך יצירה
|