אוהב ולא מושלם
דורית ניתאי-נאמן הגתה, הקימה וביימה את "להיות בתו" מופע שהיא מגדירה כ"אירוע היא". עכשיו, תעזבו הגדרות, ותיזכרו בכל המקרים הידועים של יחסי אבות ובנותיהם בדרמה העולמית, ובמציאות. אפילו בישראל הקטנה היו לנו מזה ומזה, ותמיד עסיסי, מרגש, מסעיר. מנסיוני האישי, להיות אב לבת זו חוויה.
אבל באנתולוגיה שערכה, וכבר הוצגה באנגליה, דורית ניתאי-נאמן מפנה את הזרקור בעיקר אל החוויה של הבת, מנקודות מבט שבהן נשקפות אל הצופים דמויותיהם של האבות. במהלך הדברים תהיתי מה הייתה אומרת על כך בתי. היה לי ברור לפחות שהיא תודה, כמוני, שלהיות אב אוהב אין פירושו להיות אב מושלם. ולהיות בת? תמיד מושלמת.
האנתולוגיה פותחת בקטע קצר מתוך "אדיפוס בקולונוס" שבו אנטיגונה מוליכה בחבל את אדיפוס, אביה שעיוור את עיניו ויצא לגלות בעקבות חשיפת חטאו, הרג אביו ונישואיו עם אמו (כמובן, בלי להיות מודע לזהותם).
דורית עצמה מופיעה בקטע הזה עם אביה ניקו ניתאי, וברגע מסוים הם עוברים ביעף מיוון העתיקה לאולם של התאטרון ומתווכחים באנרגיה גבוהה על סירובה להיות שחקנית, ולהמשיך את השושלת, למרות שהראתה כבר בקטע הדרמטי שהיא יכולה לעשות זאת מצוין.
בסיום המופע יש קטע קומי של דייט בין בת לאביה הקפדן שמאלץ אותה לאכול רק "מה שבריא" – כלומר עלי חסה. פזית ירון-מינקובסקי יצרה דיאלוג מצחיק ובמשחק מדליק, יחד עם בריאן דניאלס האורח מחו"ל, תרגמה את הדיאלוג הדרמטי בין שני הניתאים למצב קיצוני לא פחות.
"להיות בתו", צילום: אריקה לינור קוצ'וק
איך לרצות אותו
בין שני אלה, ובחללים שונים שמוקמו בתאטרון קרוב, הביא המופע עוד ששה מפגשי בת-אב. כולם סיפורים אוטוביוגרפיים שעברו עיבוד אמנותי, כולל תערוכת צילומים, "ממוסגרת", שבה אריקה לינור קוצ'וק בחנה את גבולות המשפחה והאינטראקציה ביניהם. בקטע אחר קיימה יעל הוד "אזכרה" לאביה, שה היא מתארת חיפושים אחר היחסים עמו במאגר הזיכרונות שלה.
הזיכרון, כידוע, אינו עומד תמיד במבחן הכאב המלווה אותו, כפי שהציגו שני הקטעים הדרמטיים והמיוחדים ביותר שבאנתולוגיה. תחילה היו אלה זהר וגנר ואלי וגנר, בת ואביה, הממתינים לפגישה עם הרופא בעקבות הגילוי של סרטן השד אצלה.
אלי ניהל בשקט רגיש את הדיאלוג המכאיב עם זהר שהייתה בחדר פנימי ודמותה שודרה אל צג טלוויזיה. הפער בין האב, החי, לבתו היחידה, המשודרת, הוסיף מימד מרתק לדיון על כריתת השד והתוצאות אם תתבצע, כבקשתו, או תידחה כרצונה.
מיד אחר כך הגיע המונולוג המדהים "להיות בנו" מאת ג'ו ווילובי מבריטניה, שבקולה השקט המדויק כל כך, מתארת מערכת יחסים עכורה מאוד עם אב השב ונעלם מחייה, פעם אחר פעם. אב שרצה בנים, בחל בבת היחידה, והיא, כדי לרצות אותו הפכה להיות בן.
אב נעלם אחר, אם כי בנקודת מבט קצת שונה, הוצג בקטע "הוא נעלם" של אלכסה כריסטופר דניאלס, במאית מאנגליה שהייתה שותפה להעלאת המופע שם. הומור טוב שופע בקטע הזה, ובעיקר כשבריאן דניאלס מגיח פנימה ומתעמת ברוח טובה עם הבת, מציג את עמדתו של איש שהפרנסה הרחיקה אותו מהבית, אך ידע והשתדל לפצות בסופי השבוע על ההיעדרות במהלכו.
את הזווית היהודית המוכרת של דור שני לשואה הביאה נעמי בן אסא בקטע "תהיי בשקט" שבו תיארה את שתיקתו של אביה הספר, שרק פיענוחה גילה לה את סודו כניצול שואה שאיבד את משפחתו הראשונה במחנות.
המרקם המשותף של כל הקטעים, שבו יוצגו דוגמאות לקונפליקטים, לחרדות, אכזבות וגאוות, הוא תיאור ממוקד של העול הכפול – להיות בתו ולהיות אביה. מסע מפרך לעתים, אבל מי אמר שזה מסע לארץ הפלאות?