פסטיבלים - מחול אחר – בין החדש לצעיר

22 יצירות המחול של יוצרים צעירים וחדשים הצליחו במהלך שלושה לילות לגבור על קריסת מיזוג האוויר באולם ירון ירושלמי שהיה מלא קהל נלהב. צבי גורן היה שם.

הפקה יעילה

לבו של פסטיבל "מחול לוהט" של מרכז סוזן דלל הוא "מחול אחר", המצטרף למפעלים דומים שם בהזדמנות שניתנת ליוצרים. מרביתם עושים צעדים ראשונים במרכז הגדול הזה, רבים מהם עדיין צעירים ויש גם כאלה שחיכו הרבה שנים עד שזכו בהכרה המזערית שהמפעל הזה מעניק למאמציהם.

מבחינות רבות זה המפעל הפועל על בסיס הפתגם "שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו" והשאלה ללא מענה (בינתיים) המתעוררת היא, מי מהיוצרים ישרוד, מי ישוב ויופיע במפעלי מחול אחרים, מי ייקלט בתודעה של פרנסי המחול, מי יקים להקה, ומי ייעלם וייזכר רק בקושי.

השנה חולקו היצירות לארבעה מופעים מוגדרים, בניסיון להזכיר אולי מדורים בתערוכות קבוצתיות. אבל למען האמת, היה אפשר להעביר יצירות ממופע למופע, בלי שהכותרת תתרום משהו להגדרתו של המחול או של הנושא שלו. "ערב מאחד עד ארבע" או "ערב אחר" הם שמות שיכלו לעבוד גם במקום "ערב פולחני" או "ערב נשים". עשר יצירות מאלה שהועלו בשני האחרונים, יכלו להתאחד תחת ערב הנשים, ומבלי לפרט גם היה אפשר לוותר על שלוש או ארבע מהן.

מחולות שרק בקושי אפשר לומר שעברו את הסף המקצועי היו גם בשני הערבים האחרים. הבעיה היא של"מחול אחר" אין מנהל אמנותי אלא רק ועדה אמנותית בת ארבעה חברים - קלאודיו קוגון, מיכל ליבסטר, נאוה דיסנצ`יק ונירה פז. הוועדה בוחרת את המשתתפים במפעל, אך למעשה אין יד מכוונת או מתערבת, כפי שזה קורה ב"הרמת מסך".

עם זאת מדובר בהפקה יעילה מאוד של אבי איבן ושל יעקב ברסי שהיה המנהל הטכני ומעצב התאורה הנכונה לכל אחת מהיצירות, תוך ניצול מרבי של תנאי הבמה האינטימית באולם ירון ירושלמי. המחולות זרמו בקצב, בזה אחר זה, ולמעט במקרה אחד, כל תכנית נמשכה כמעט שעה. לכל מקבץ היה דף תכנייה עם מפרט ראוי, כולל כמה מילים על היצירה, קרדיטים למוזיקה (!) כמעט ללא יוצא מהכלל, למעצבי תפאורה ותלבושות, לרקדנים וגם למוסדות חינוך שתמכו בכמה מהיוצרים, תלמידיהם.

בכורות מרשימות

ואחרי ההערות מגיע תור המחמאות לעשר היצירות השלמות והמקצועיות, ואפילו המקוריות ביותר.

מיכאל מילר יצר את "מכנה משותף מינימלי", מחול ייחודי מאוד, שנבנה על אסתטיקה תנועתית, מינימליסטית בעיקרה, שנמשכה 14 דקות בדיוק (השעון המראה את הזמן היורד מוקרן על קיר הבמה), שהן 840 שניות (840 הוא המכנה המשותף הנמוך של המספרים 1 עד 8).

היצירה מתחילה בקטע מקהלתי בביצוע מרשים של כל חברי הקבוצה, תלמידי בית הספר למחול במתנ"ס אמות רמז בחיפה. בסיומו של הקטע הפותח מתפרקת הקבוצה, והמחול צובר את אופיו המיוחד, עם קטעי סולו ודואטים המשתבצים יפה במהלכים הקבוצתיים, ונאחזים נכון במקצבים ובצלילים של קטעי המוזיקה המגוונים.

מיכל מסיקה יצרה ב"רק ערב קיץ לכאורה" יצירת סולו מרגשת ומיוחדת. היא משתמשת בשירו של נתן אלתרמן "שיר משמר" כפס קול חי, שהיא עצמה משמיעה אותו, תוך מתן פרשנות תנועתית למילים, הלקוחה משפת הסימנים של החרשים ומרחיקה הרבה מעבר לכך. בשלב מסוים היא קמה מהספסל ונעה בהתאמה לתנועות, אך ללא המילים, ובחלק השלישי מצטרפת אליה מוזיקה יפהפייה של רנה אוברה, והסולו מקבל את תנופתו המלאה, נוגעת ללב ומקורית.

חגית אגיוף יצרה את "פנימה", סולו מהפנט, שכל כולו תפילה זכה, בתנועה מכוונת מאוד, לצלילי הקלטות של שירה טיבטית. היצירה פתחה את תכנית הערב הפולחני, והיא מתבססת על תנועות מתחום היוגה, אך מעבדת אותן לאמירת מחול מגובשת ומרתקת, שבה הגוף נע כגלי ים מתוך המרכז ואליו.

באותו ערב הועלה גם הסולו המצוין "אריה בשלוש וריאציות" של יאיר ברעלי, שנקלע לערב הפולחני אולי משום שהמוזיקה היא אריה מתוך "וריאציות גולדברג" של באך בנגינתו של גלן גולד. היצירה בנויה משלושה חלקים: תחילה ברעלי רוקד לצלילי האריה, בפשטות נקייה של תנועה, התואמת את פשטות המוזיקה, אחר כך הוא מאלתר, פורץ את התנועה, ללא המוזיקה, ולבסוף הוא שב ומאלתר, ומחבר את התנועה אל מקורה, בשילוב עם המוזיקה.

היצירה החמישית בקבוצת היצירות המועלות בבכורה היא "Going Nowhere Slowly" של דנה יהלומי, שגם רוקדת בה יחד עם אויהנה אלטיובה. היצירה תיאטרלית מאוד ומשתמשת במרכיב המוחצן במודעות מלאה לאפקטיביות שלו. שתי הרקדניות מתחילות בפרצי צחוק היסטרי, ואז הן רוקדות לצלילי מוזיקה מוכרת מאוד של להקות כמו טראוויס וגולדפראפ, ושל ג`ולי אנדרוז השרה את "הדברים האהובים עלי" מ"צלילי המוזיקה". שתי הרקדניות שונות מאוד זו מזו, והן מגלמות שתי רקדניות שמחזרות זו אחר זו, ואחרי הקהל, מפלרטטות, מצחיקות, ואינן מצליחות לכסות על הכאב והצער והבדידות של כל אחת מהן. יצירה מרתקת באמת.

פגישה חוזרת

ארבע יצירות כבר הועלו במפעלים קודמים: הדס האוזמן אגמון העלתה את המחול הסוחף מאוד "לבן" שהועלה לראשונה בפסטיבל כרמיאל כחלק מהמופע "זיכרוני",שהיה מחווה לזכרה של הרקדנית והכוריאוגרפית רוני לוי, מחלוצות המחול הישראלי.

המחול, בביצוען של אגמון ויעל טל בטאוול, הוא ריקוד פולחן מובהק בהשראת המחול הדרווישי שנושאו הודיה ואהבת ה`. התנועה המעגלית המתמדת צוברת עוצמה ותאוצה ודורשת מהרקדניות שליטה מוחלטת ביציבה המסתחררת ומסחררת. והן עשו זאת נפלא בשמלות שנהב נפלאות עם מגע עדין של גוונים בחלקי הבטנה שלהן. למעצב/ת שלהן, למרבה הצער, לא ניתן קרדיט.

יצירתה של רייצ`ל ארדוס "The Birds & The Bees" הועלתה בתחילת השבוע במסגרת "פאזל". בפגישה החוזרת אתה, על במה קטנה יותר, נוצרה אינטימיות גדולה יותר והיה אפשר להתפעל שוב מיכולתם של הרקדנים הראל קיי ושמרית גולן.

ליה כהן ומיכל סממה חזרו לבמה עם יצירתן "כשהנעל מתאימה", שהועלתה לראשונה במסגרת "רקדני אנסמבל בת שבע יוצרים", והתגבשה מאז. שתי הרקדניות, מיכל צנקל ומיכל סממה, הפנימו יפה את ההתאמה המקורית בין המבע הרגשי לביטוי התנועתי.

היצירה הרביעית בקבוצה הזאת היא "ב-4 מהלכים" של אביגיל רובין, שעברה מסטודיו ורדה, שם הועלתה במסגרת "רקדני בת שבע יוצרים", ודרך בימת "סוזן דלל" שבה הועלתה בתחילת השבוע במסגרת "פאזל", והפעם נדחסה למסגרת הבמה האינטימית כל כך של אולם ירון ירושלמי.

המעניין בביצוע הנוכחי היה דווקא האיפוק, אצירת האנרגיה שנדרשה משני הרקדנים, אלדד בן ששון הווירטואוז, ואביגיל רובין, עדינה ומהפנטת. גם הרולד רובין והקלרנית שלו התחייב באיפוק, והתוצאה הייתה שהיצירה קיבלה משמעות חדשה, של ניסיון נואש לפרוץ החוצה ולעוף.

בסך הכול, ועם כל ההסתייגויות שיש בי ממחצית היצירות, ביליתי שלושה ערבים מרתקים של מחול, וכל היצירות גם יחד הצליחו להשכיח במידה רבה את החום המעיק שהיה באולם (וקרוב למדי שגם על הבמה תחת הפנסים הלוהטים) בגלל קריסת מערכת מיזוג האוויר. שלושה ערבים לוהטים באמת, ותעודת כבוד לרקדנים, לקהל ולמארגנים שלא נבהלו והיו שם עד הסוף.