מפגש חוזר עם מחול מדהים שכבר זכה בשבחים על תעוזת הביטוי שבו חושף רבדים מרתקים עוד יותר שמעמידים אותו כאחד משיאי היצירה בשנים האחרונות.
תאורה כמצפן
את "שתיים שעשוע ורוד" של יסמין גודר ראיתי כאשר הועלה לראשונה במסגרת "הרמת מסך 2003" ומשהו בלתי מוסבר עצר בעדי מלכתוב ביקורת והתרשמות על היצירה. קראתי בשעתו את כל המבקרות שהרעיפו את התשבחות והבנתי שאיכשהו יכולתן להגיב והנגישות שלהן לחומר נובעת מעצם היותן נשים. יצירה של נשים, על נשים, בעיני נשים. הן נגעו חזק בעצבים הרגישים של המחול המיוחד, ואני חשתי אסיר תודה על שפיענחו לי את המרקם המופלא של גודר ושותפתה העיקרית איריס ארז.
אותה הופעה התקיימה על הבימה הקטנה של תיאטרון המחול ענבל. משמעות הדבר כי המרחב שבתוכו רקדו גודר וארז היה לחוץ מאוד, דחוס באישיותן ובתנועתן. גם תנאי הצפייה של הקהל הגבירו את התחושה שהדברים המתרחשים על הבמה פולשים אל היושבים באולם, כמעט באלימות וירטואלית.
הפעם המחול הועלה על הבמה הגדולה של אולם סוזן דלל, ומקדמי הלחץ על הבמה והקרבה ההדוקה אל הקהל נעלמו, ונוצרו עומק ומרחב גדולים שלרגע אחד קטן, בדקה הראשונה, כאילו איימו להבליע את שתי הרקדניות, גודר שניצבה שעונה אל הקיר האחורי, וארז שישבה בפינה הרחוקה בעומק הבמה.
בנקודה הזאת אציין גם את התאורה המיוחדת שעיצב למחול הזה ג`קי שמש, שאף היא קיבלה ממד אחר לחלוטין מזה שהיה לה בשעתו בבמה הקטנה יותר. התאורה פעלה הפעם לא כאפקט אלא כמעין מצפן, שסייע לצופים, אם מותר לי להעיד עליהם מעצמי, לעבור את המסע המיוחד מבלי לתעות בדרך. היו רגעים לבנים מאוד, בהיענות למשטח הלבן שעליו התנהל המחול, והיו רגעים עמוקי צללים, והיו צבעים ומלבנים, ופינות, ומיסוך גוונים.
משתקפות זו בגופה של זו
בתוך התאורה הזאת, ובתלבושות יומיומיות שעיצבה אילנית שמיע, פעלו על הבמה שתי הרקדניות בהתאם להגדרה "מופיעות/יוצרות" המופיעה בדף שחולק לפני המופע. הן "מופיעות" לכאורה בפני הקהל, ואולי בפני מראה ענקית המכסה על הקיר הרביעי, זה שבין הבמה לקהל. והן מופיעות זו בפני זו. והן משתקפות, זו בגופה של זו, כאילו הן עצמן המראה שהאחרת מופיעה לפניה. וכבר זה בחינת הישג מרשים בכוריאוגרפיה המורכבת, שנוצרה עם ייעוץ אמנותי של המחזאי-במאי-שחקן איציק ג`ולי.
אבל הן בראש וראשונה יוצרות. למעשה יש בביטוי הזה כדי להעיד על תהליך העבודה שקדם להופעה, אבל יסמין גודר ואיריס ארז, אחרי כל ההופעות שכבר הופיעו ביצירה הזאת בארץ ובעולם, נראו כמי שיוצרות את המחול בשעת מעשה. גם כשברור שהמבנה המורכב והפרטים הקטנים, השילובים, ההקבלות, הוכנו במדויק מאוד (שאם לא כן לא היו יכולות כלל להופיע בו). וזה בהחלט אחד מסודות היצירה הזאת, ומפתח חשוב לפיענוח שלה.
היצירה בנויה משלושה פרקים שמפרידות ביניהם שתי פעולות צדדיות לכאורה. מדובר בהקרנת סרטוני אנימציית וידיאו של רות ויורם רון, על שני צגי טלוויזיה ביתיים, הניצבים בשתי הפינות הנגדיות בקדמת הבמה (בסרטון הראשון אלה פרטי פנים של השתיים, ובשני אלה כפות הרגליים שלהן).
בה בעת, בשני המעברים בין הפרקים, ובשתי הפינות הנגדיות שבעומק הבמה, מחליפות השתיים את בגדיהן. המהלך הזה הכולל ניגוב הזעה, שתיית מים, סידור השיער, התפשטות מבגדים ולבישת בגדים אחרים, נראה כמופע מתוכנן מאוד, וברגעים מסוימים הסימולטניות של התנועות של השתיים הייתה כמחול לכל דבר ועניין.
הופכות לגוף אחד
המחול, או המופע, מתחיל לצלילי מוזיקה נפלאה של המלחין ההונגרי ג`ורג`ו ליגטי, וממשיך עם יצירות של פי ג`יי הרווי ורן סלוין, בהתאמה לשלושת פרקי היצירה של גודר. זהו ערב המוגדר על ידה כך: "מופע שהוא רנטגן לאישה עצמה, התמודדות של האישה עם הבוטה בחייה ועיסוק באלימות מינית. המופע מדגיש את הפער בין התנועה המקובלת לבין הרצון האינדיבידואלי המהווה מקור השראה לבניית שפה מרעננת, מצחיקה ומטרידה".
מעטים המקרים שבהם הגדרות מסוג זה אכן מקבלות את ביטוין הברור כמו שזה קורה ביצירה הזאת. כל פרט, מהתחלה ועד הסוף, מוליך אל הנשיות ואל המורכבות שלה, חופר בתוכה ושולף מאפיינים שבדרך כלל איננו מבחינים בהם. המרתק ביותר במצג הזה הוא בכך שמדובר בשתי רקדניות שהדמיון ביניהן נובע מפנימיות ומנוגד לחיצוניות.
גודר גדולה, מוצקה מאוד. ארז דקה, ארוכה. שתיהן מבטאות, מסבירות אולי, בהבעות פנים – כמה דומות וכמה שונות – את מה שהגוף עובר. כל גוף במשקלו, במרקם הייחודי שלו. כשהן הופכות לגוף אחד בסופו של המופע זה כבר הגוף המשותף של כל הנשים. וכדי להבין זאת צריך לראות איך ארז נוטלת את גודר המוכה ומרימה אותה מהרצפה ומוצאת עצמה מונחת בזרועותיה של גודר כבתמונת ה"המדונה והילד" של דה וינצ`י, בפסל הפייטה של מיכאלאנג`לו או בציור הפייטה של אל גרקו.
ספק אם דברי ביקורת יכולים לפענח יותר מכפי שהמחול עצמו עושה זאת במהלכו. גודר איננה חדה חידות. כבר מזמן לא נאמרו דברים כל כך מפורשים באמצעות מחול. זה מרוכז מאוד. זה תופס חזק.
בנקודה הזאת אני מבקש רשות לחלוק מעט על יסמין גודר, ואפילו על הפרשנויות ליצירתה. כי בעיניי, למרות הנשיות המוחלטת, בקעה מתוך הכוריאוגרפיה אמירה רחבת היקף, המכילה בתוכה לא רק נשים. אין לי אפילו צל של ספק שאיכות היצירה הזאת, ויופיה, יקבלו ביטוי מרשים, אפילו אם שונה, כשיופיעו בו שני רקדנים, או שני זוגות שונים של רקדן ורקדנית. ברור לי שפרטים מסוימים ישתנו, אבל במכלול זה יעבוד. זה יהיה אחר, זה יהיה שונה, זה ייראה אולי מוזר למי שבעיניה (או בעיניו) המקור סגור ומסוגר בדמותן של גודר וארז הנפלאות כל כך.
אבל זאת בעיניי גדולתה האמיתית של היצירה האמנותית, שהיא יוצאת לדרכה ומגיעה ליעדים שלא נודעו מלכתחילה. וזה מה שהתרחש בפגישתי החוזרת עם "שתיים שעשוע ורוד", הרחקתי נדוד אל מחוזות שלא ידעתים במסע הראשון שלי אתן.
ועל כך, גם על כך, תודה.
מועדי מופעים
לילך דקל אבנרי על "שתיים שעשוע ורוד"
18/08/2005
:תאריך יצירה
|