ביצירתו החדשה אמיר קולבן שב ומאיין את המחול לטובת הצהרות מביכות
גבולות וטריטוריות
אחד המוקשים הניצבים לפניי בבואי למופע מחול הוא הצהרת הכוונות של היוצר. השאלה התמידית היא אם לקרוא מה שכתוב בה או להתעלם, לצפות במופע, להתענג או לא, ורק אז להתעמק בנאמר. כך או כך, בשתי האפשרויות מתעוררת השאלה אם מה שמוצהר הוא גם מה שמגיע לכלל ביטוי.
ההזמנה למופע החדש של להקת קולבן דאנס הייתה לקונית למדי, ועם זאת מעוררת סקרנות כבר בכותרתה מבטיחה "שבעים דקות של אי-שפיות זמנית", ואם לא די בכך זה עתיד לקרות "כשמחול פוגש גבולות וטריטוריות במישור האישי ובמרחב הציבורי".
זה מה שכל יצירת אמנות מנסה לעשות, ולא צריך להיבהל. כשמגיע הרגע המיוחל וברחבת הכניסה לסוזן דלל כבר נתקלים ברקדני הלהקה, בתלבושות שעיצבה עבורם חגית אמיר, ההצהרה השנייה נכנסת לפעולה ונוצר המגע הישיר המובטח, שמגיע לשיאו הראשון כאשר מבקשים לעלות אל האולם.
או אז מתברר שהסדרנים הפעם הם... רקדני הלהקה. ובניגוד למקובל נפתחו שתי דלתות הכניסה, ואל אחת מהן הופנו רק הנשים. באחרת, שדרכה הוכנסו הגברים, היה אפשר בכל זאת להגניב כמה נשים. אלא ש"הסדרנים" דרשו מהבאים למופע להציג תעודת זהות.
אני מודה שאותי זה לא שעשע, אבל נראה שרבים מהאורחים בבכורה החגיגית כבר התענגו על העניין הזה מבלי להבין עד כמה הוא, כמו שמו של המופע המובטח בפנים מזלזל במציאות של מעברי גבול ישראליים עכשוויים, השונים כל כך מ"צ'רלי" וגם מ"מנדלבאום", שני מעברי גבול לשעבר, האחד בברלין והאחר בירושלים.
תגידו אולי שזאת השאלה החשובה ביותר במציאות הישראלית של ימינו, אבל בתרגום היצירתי של אמיר קולבן זה היה מטרד מלאכותי ולא מימוש מושכל של רעיון אמנותי, והיצירה לא הצליחה לפעול כמראה, כעצתו של המלט, המראה למציאות את איוולתה.
מה גם שהתנועה שהתקיימה על הבמה נעדרה פשר וגם מקוריות, ובקטעים מסוימים נראתה כעותק דהוי ליצירות אחרות שהועלו אצלנו (כמו אלה של ברק מרשל, למשל) או כשימוש מופגן ב"עכשוויות" (כמו נשיקה בין שני בנים בסיומו של דואט מאוד לא מיני, ארוטי או ריגשי), או כהומור מדומה של טקסט מופגז היטב מפי אחת הרקדניות.
צ'רלי מנדלבאום (צילום: תמי וייס)
דיאלוג מדומה עם הקהל
המשחק של "הגבוליות" נמשך באולם, ולמעשה לכל אורך המופע הרקדנים ירדו מהבמה, נכנסו בין שורות הקהל, נעו סביבו, ניהלו דיאלוג מדומה עם צופים נבחרים ונראה היה כי זה הדבר החשוב ביותר שהעסיק את קולבן - ליצור מעורבות של הקהל במתרחש.
השיא היה בסיום כאשר אחרי התשואות הרקדנים השתרעו על הבמה וקולבן הזמין את הקהל לבקר ב"גלריה", כלומר לעלות על הבמה, אולי להרגיש כפרפורמרים, ולצפות מקרוב במוצגים היפים, בלי לגעת בהם. קרובי משפחה, ידידים ומכרים שמחו כמובן על ההזדמנות.
ואז ככלות המופע שבתי לקרוא מה שנכתב בדף התכנייה בתקווה שאולי בכל זאת יש בה בה משהו ביצירה שנבצר ממני לראותו, וזה בהחלט ייתכן. הטקסט הראשי מזכיר לנו את קיומם של הצ'רלים המפורסמים – צ'פלין, שהוא "הלוזר הווינר... בעולם שיודע לסווג אנשים רק בדרך הזאת", או צ'רלס לינדברג "שהוכיח שאין גבול לחוצפה האנושית".
ומנדלבאום? זה אנחנו, קובע היוצר, שיכולים להיות כמו "כל מה שצ'רלי יכול להיות" אבל עכשיו, כשהחומה בין שני חלקי ירושלים "הפכה לבלתי נראית אך קיימת עד כאב, אולי מנדלבאום יכול לחזור ולהיות סתם עוד אדם שגר בסתם עוד רחוב, בסתם עוד מדינה שבמקרה היא שלנו".
ואם כך, אז מה הפלא שהיצירה החדשה, עם כל מה שהושקע בה, כולל התאורה המצוינת של שי יהודאי, והפרפורמנס של שמונת הרקדנים והרקדניות, היא בסיכומו של דבר סתמית, ובניגוד למובטח בתכניה איננה "עונה על הצורך של אנשים בחוויה מטלטלת ומשדרת מחשבה" ואין בה "דרכים אמנותיות שבהן לא דרכו עדיין רבים".
צ'רלי מנדלבאום (צילום: תמי וייס)
*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק