|
|
|
 החולשה המהותית של ההצגה לטעמי נקבעה על ידי המונוטוניות של הגשת הטקסטים, שלא הבחינה בין בני האדם לשדים, בין יורדי ים לתושבי העיר. כך גם בשפה, ואפילו במרקם של הפעילות, למרות כמה רגעים שבהם פיטובסקי בכל זאת מצליח לשבור את המלאכותיות של המבנה שיסודותיו אסתטיים קרים"
|
|
|
|
|
קבוצת הצעירים של שי פיטובסקי והבימה ממשיכה ושומרת על הניחוח המיוחד שלה
בימוי מסכתי-פולחני
עלילת המחזה ששי פיטובסקי ביים ועיבד, בסיוע הדרמטורגיה של שחר פנקס, נלקחה מ"מעשה בירושלמי", מעשיה יהודית מהמאה ה-16. היא מספרת על צעיר חכם בתורה שנשבע לאביו כי לעולם לא יירד לים, ובתמורה מוריש האב לו ולצאצאיו את כל הונו ונכסיו.
אלא שבעורקי הבן זורם כנראה אותו כוח ואותם געגועים למרחב, וכשם שהאב עזב את ביתו והפליג אל הגלים הסוערים, כך גם הבן, ששמו דיהון מרמז לחולשה, מוצא עצמו נמשך לשם, ולמרות השבועה שנשבע הוא קם, עוזב את ביתו, אשתו ובנו, מוותר על הסמכתו לרבנות, יורד הימה ועד מהרה נקלע לסערה שמטילה אותו לפתחה של עיר השדים, שמלכה הוא אשמדאי ובתו לילית.
כהרגלו, אשמדאי הוא בעל תושייה בריאה ובמקום להוציא להורג את בן האדמה שהים פלט ולהענישו על הפרת הנדר לאביו, הוא מוצא לו משרת אמון בביתו, והתחייבות לשחררו בתום שלוש שנים. אלא שברגע המובטח ולפני שהוא שב אל הים בדרך הביתה, הוא מציץ אל החלון האסור – כן, זה עץ הדעת – שממנו בוקעת שירתה היפה של לילית.
תיאור ההמשך, גם אם הוא ברור מאליו, יהיה בבחינת גילוי מוקדם של מה שאולי ראוי שיתגלה רק למי שיילך להצגה שמעלתה הגדולה היא המשחק של קבוצת הצעירים של הבימה, שמצליחים לגבור איכשהו על הבימוי המסכתי-פולחני של פיטובסקי .
החולשה המהותית של ההצגה לטעמי נקבעה על ידי המונוטוניות של הגשת הטקסטים, שלא הבחינה בין בני האדם לשדים, בין יורדי ים לתושבי העיר. כך גם בשפה, ואפילו במרקם של הפעילות, למרות כמה רגעים שבהם פיטובסקי בכל זאת מצליח לשבור את המלאכותיות של המבנה שיסודותיו אסתטיים קרים.
"ותיקים" ו"צעירים"
ההצגה מתקיימת באולם ברטונוב (הבימרתף) ובתוך תפאורה מתוחכמת של ניב מנור הבנויה כקיר עץ שפתחים רבים ומפתיעים בו, חבלים לבנים שמאיירים ספינה וחבלים אדומים שטווים רשת כישוף, ותיבות שיש בהן אוצרות, שמיכת פוך גדולה ועוד, וגם מזוודה שאותה לוקח עמו דיהון. זיו וולושין התאים תאורה מדויקת לכל התפתחות בתפאורה.
"השבועה" (צילום: ז'ראר אלון)
מצוינות בכל פרטיהן התלבושות שעיצבה נטשה פוכמן-פוליאק לכל פרק בעלילה, ובמיוחד בגדי השדים האדומים-שחורים. טוב גם הרעיון לשלב בובות כדמויות הילדים של דיהון, שהפעלתן על ידי הילה שלו והראל מוראד בהדרכת עופר עמרם הייתה מושלמת. כך גם הכוראוגרפיה של שרון גל, וכך ואף למעלה מזה המוזיקה של אלברטו שוורץ.
את עיקר השבחים בהצגה הזאת אני מעניק למשחק הקבוצתי של הצעירים, כמה מהם כבר ותיקים בדימוי הלהקתי הזה, ששמר על מבנה, המזכיר ברגעים רבים את תיפקוד המקהלות בדרמה היוונית – כמספרות, מאירות, משתפות פעילות וגם כמשקיפות-ומגיבות.
בתוך הקבוצה הזאת בלטו כמובן התפקידים העלילתיים יותר, בביצוע משכנע מאוד בלהט של רן דנקר כדיהון, במשחקה המרגש בישירותו וברגישותו של לאה גלפשטיין כאשתו, ובנוכחות הבימתית המרשימה של אושרת אינגדשט כלילית.
יובל שלומוביץ הוא אשמדאי סמכותי, אם כי באותה אינטונציה שבה גם היה המספר בחלק הראשון של ההצגה. עודד ארליך מצוין בהגשת הטקסט ובעיצוב מחוות גופו בתפקיד הגבאי העיוור. שחר רז תקיף כאביו של דיהון.
בסיכומו של דבר יצאתי מההצגה ברגשות מעורבים, וגם אם נותרתי קר ואדיש לעלילה, אינני יכול שלא לציין את יופיה החזותי המדויק.
לרכישת כרטיסים
19/12/2013
:תאריך יצירה
|