שני דואטים של עידו תדמור ורייצ'ל ארדוס מתחברים למחול מושלם בנוסח פרוסט
דממה וקול בתנועה
חוויית המחול האידאלית תמיד מעוררת הרהורים אישיים. כל צופה ועולמו עם מלוא הטנא אסוציאציות, ניסיונות, זיכרון, הכחשות, אכזבות, תקוות, נוסטלגיות, וכמו אצל מרסל פרוסט הכל זורם בנהר הסמוי המטאפיזי של הזמן. זה שעדיין מבקש להימצא.
במלים אלה, אולי אפילו רק בהן, אפשר לתאר את החוויה שמובטחת למי שיילך לראות את ערב הדואטים Engag?'/Rust שמעלה עידו תדמור בשיתןף עם תאטרון המחול מפולין זבירוואניה ( Zawirowania Dance Theater). מבחינות רבות מדובר בהישג אמנותי מיוחד, שמייצג בנאמנות יותר מ-30 שנות מחול של תדמור, שבהן עבר כברת דרך על נהר הזמן הגועש של הקריירה שלו.
זה הישג דווקא משום שבפעם הזאת גם ככוריאוגרף של 'Engag?, היצירה הפותחת את הערב, וגם ככוריאוגרף-שותף עם רייצ'ל ארדוס ביצירה השנייה, Rust, התוצאה היא צירוף נדיר של הדממה והקול שיש במחול, של המחווה שיוצרת התנועה, בנגיעה או בלעדיה, ואשר קיומה ומהותה נקבעים תמיד במבע שלה, במבט, בעיוור, במרגיש. התאורה הרגישה של יעקב ברסי בשתי היצירות הדגישה היטב את המרקם הייחודי הזה.
חלקות פרטיות
ב-'Engag? אין מגע פיזי בין תדמור לבת זוגו בשתי היצירות, הרקדנית הנפלאה מפולין אלווירה פיורון. אבל זו רק מראית עין. זה דואט של נתק המספר על חיבור. והוא מתקיים כשברקע מוקרן, בחלקו הראשון וגם בהמשך, סרטון מצויר של Levni Yilmaz "איך לא היה ביננו דייט".
את הנתק הזה מייצג המבנה המיוחד של הכוריאוגרפיה שהפרידה מלכתחילה בין שני הרקדנים, הושיבה אותם משני צידי מסך הטלוויזיה שבה הוקרן הסרטון, ואחר כך על שני שטיחים שנפרסו כחלקות פרטיות בשדה האנושי. הניסיונות החוזרים להתחבר נותרים כמו הניסיונות לגעת.
Engage/Rust (צילום: גדי דגון)
עידו תדמור, במכנסיים כהים וגופיה מצוירת אפורה, יוצר את הצירוף המושלם בין התנועה הגדולה הנמשכת אל האינסוף, לבין התנועה המיניאטורית כמעט, המכוונת אל העמוק ברגש, בתחושה הפיזית, ובעיקר במחשבה.
אלווירה פיורון מתבוננת, פועלת או מניעה את עצמה מתוך התעוררות פנימית של נשיותה. באחד השיאים המרגשים שלה היא לובשת את השטיח שלה כקימונו ולצלילי האריה "עוד יבוא היום" מתוך מדאם בטרפליי של פוצ'יני, בזמרתה של מריה קאלאס, היא יוצרת סולו מופלא ומרגש.
לפני כן כבר ראינו איך הזיקה בין השניים מתפרקת לצלילי שירתו של לואי פרר בשירו הקורע Avec Le Temp (עם הזמן) ואחר כך לצליליו המתוקים של פרדריק שופן מתעצבת הבדידות הנולדת בתוך היחד של הזוגיות. יצירה מלאה של מגע ללא מגע, של עיניים, אצבעות ידיים, "כל פעם שאנחנו מנסים להתקרב".
יד מושטת אל יד נרתעת
הפסקה קצרה מוליכה אל Rust יצירתם המשותפת של תדמור וארדוס, שכבר מצאו שפת תנועה משותפת ביצירה .and Mr . הפעם אנו כבר עדים לאותה חלודה שנצברה במשך השנים, שמתעקשת להפריד גם כשהרצון להישאר יחד מתקיים. זה הרצון שנתקל בחומות חיצוניות ופנימיות שהכוריאוגרפיה מצליחה לתאר ברגישות נבונה.
הבגדים השתנו, עידו תדמור בחולצת תכלת מכופתרת, אלווירה פיורון בשמלה חשופת זרועות. מבעד לתנועה המשותפת או הנפרדת בוקעים הרהורים עמוקים, יד מושטת אל יד נרתעת. תדמור מזנק ונאחז בה – ולקראת סיום, בתמונת מראה, זו תהיה היא שתזנק ותיתלה עליו. ובשתי הפעמים יש מן המגע הרומז של הפייטה.
המבע שלהם שב ומספר, שב וחי את סיפורו של הזמן שאבד להם ביניהם. בעדינות, בחמלה הם מנסים לשחזר משהו שאי פעם חיבר ביניהם ועתה הם רק מזכירים אותו לעצמם. הוא שורק מאחורי גבה את נעימת Somethin' Stupid, הלהיט המשותף של פרנק סינטרה ובתו ננסי. משהו חדש מצמרר מחבר אותם. ריקוד סלואו לצלילי קולם של האב ובתו. מחובקים. רגע קצר, בודד, של מוזיקה.
אבל מהר מאוד הם מתפרקים, מפורקים. ובכל תנועה, בכל מחווה, סיפור עצוב. רוצה לומר "אוהב אותך", אבל כמו ביצירה הקודמת זה יותר "אינני יודע מה אני רוצה", ואכן כמו שבישר להם ליאו פרר באותה יצירה ראשונה, זה הכל בא והולך "עם הזמן", מותנה בו, והם נופלים וקמים, זוחלים, מתקרבים ו... נפרדים.
מעטים הם ערבי המחול שבה היוצרים והמבצעים מצליחים להיות אישיים כל כך כמו תדמור וארדוס, והוא עם אלווירה פיורון. ובשל כך, ובזכות הרעיונות הכוריאוגרפיים המרתקים, כל יצירה מהשתיים היא פנינה בוהקת, וביחד הן יהלום מלוטש וזוהר.
23/12/2013
:תאריך יצירה
|