תיאטרון החאן, מעז ומאתגר כתמיד, מעלה את מחזהו המצליח ביותר של נסים אלוני, "הצוענים של יפו", 43 שנה לאחר שהוצג לראשונה בתיאטרון הבימה.

המחזה הוא סיפור בלשי של אהבה, בגידה ורצח מפתיע, והוא מתרחש על רקע מועדון הלילה הצועני זינגארה ביפו.

שמו של המחזה נקבע בעת פגישה בין המחזאי לבין חברו ומעצב התפאורות שלו הצייר יוסל ברגנר, במסעדה ביפו שבה ישבה להקה שחבריה היו לבושים כצוענים. תקופת החזרות הארוכה הביאה לעימות בין אלוני לבין מנהל הבימה דאז, גבריאל צפרוני, אך ההצגה הפכה למצליחה בהצגותיו של אלוני ועלתה על במת התיאטרון 101 פעמים.

בימים אלה, כאמור, עולה ההצגה בתיאטרון החאן, בבימויו של יוסי פולק, ובהשתתפות שחקני להקת התיאטרון  ארז שפריר, אודליה מורה-מטלון, ניר רון, יוסי עיני, יואב היימן, אריאל וולף, יהויכין פרידלנדר, יעל טוקר, נילי רוגל ואריה צ'רנר  וכן השחקנית ג'יטה מונטה, שהצטרפה ללהקת החאן להצגה זאת והמוזיקאי גרשון וייספירר המנגן על הבמה מוזיקה חיה. 

"לנסים יש שפה משלו"

"אצל אלוני אי-אפשר לזייף כשחקן", קובע צ'רנר, המגלם בהצגה את וליגורא, בעל מועדון הלילה. "או שאתה יוצר חיים על הבמה ומוביל את המלים, או שאתה נתקע עם רצף של משפטים לא ברורים ומאבד כיוון".

"הצוענים של יפו" אינה ההרפתקה הראשונה של צ'רנר עם נסים אלוני במסגרת החאן. השחקן הוותיק (57), שבילה את מרבית 30 השנים האחרונות על בימת תיאטרון החאן, גילם ב-2008 את התפקיד הראשי בהצגה "הנסיכה האמריקאית" מאת אלוני, בבימויו של אודי בן-משה, תפקיד שזיכה אותו בפרס שחקן השנה ב-2009.

"יש הרבה קווי דמיון בין תפקיד המלך שגילמתי ב'הנסיכה האמריקאית' לבין דמותו של וליגורא, בעל מועדון הלילה ב'צוענים של יפו'", מספר צ'רנר. "שניהם מלכים בממלכתם, ושניהם מסרבים לקדמה ונאבקים במודרניזציה. ובכל זאת, מדובר בדמויות שונות לחלוטין באופיין ובסיטואציה שהם מתמודדים איתה".

ידוע שקשה מאוד לתמצת את עלילות מחזותיו של אלוני, ובכל זאת, מה בעצם קורה ב"צוענים של יפו"?

"זה באמת קשה, העלילה מאוד מורכבת ומלאה תתי-סיפורים, אבל בקווים כלליים הסיפור מתרחש במועדון הלילה זינגארה ביפו, שבעליו הם מדאם זארה – מגדת עתידות צוענייה שמגלמת ג'יטה מונטה, ותומס וליגורא היהודי, אני.

"וליגורא וזארה נדרו בילדותם במחנות לחתן את ילדיהם כשיגדלו, אבל הנדר לא עמד במבחן המציאות. מריולה, בתה של זארה, מנסה שוב ושוב להתחתן עם אחרים, וסמול, בנו של וליגורא, רוצח כל חתן מיועד. הפלונטר מאוד מורכב ומסובך וכולל גם את הזונה האנגלייה מיס בל, את בוגו הנווד הצועני עם הדוב המרקד, ועוד כהנה וכהנה דמויות נפלאות ואקסצנטריות".


הצוענים של יפו (צילום: אסף אשכנזי)


למרות שאין חולק על כך שהאיש היה גאון, רוב התיאטרונים בארץ לא מעיזים להעלות מחזות של אלוני.

"זה נכון, צריך אומץ בשביל זה. לנסים יש שפה משלו. בכל מקום שבמחזה אחר יופיע סימן קריאה, אצל נסים יהיו שלוש נקודות. בתור שחקן, אתה חייב לפעול באמת במחזות שלו, המלים חייבות להיות מובלות על-ידיך, אחרת לא תצליח. אבל אם אתה מתחבר אליו, אתה שלו.

"אם היו אומרים לי מחר לחזור לתפקיד ב'הנסיכה האמריקאית', לא הייתי חושב פעמיים, ולא בגלל הזכייה. יש משהו בקסם הבימתי של נסים שמהפנט גם את השחקן וגם את הצופה".

מי שמחפש עלילה רציונלית יתאכזב?

"ממש לא. מי שמחפש קו של התחלה אמצע וסוף ימצא את זה, אבל בדרך הסיפור פונה ללא הרף לדרכים צדדיות, וצריך לזרום עם זה. אפשר לומר שברגע שהפסקתי לנסות להבין אותו, התחלתי ליהנות, להישאב לתוך העולם שלו. אתה כל הזמן צריך להשתמש בדמיון, וזה משאיר אותך פעיל. יש מחזות או סרטים שאומרים עליהם שהם עוצרי נשימה. היצירות של אלוני הן עוצרות נשמה – הן מדברות ממקומות יותר עמוקים".

"אין לי שום יומרות לביים"

איך היתה העבודה עם ענקי התיאטרון יוסי פולק וג'יטה מונטה?

"מדהימה בשני המקרים. עם יוסי זו פעם ראשונה שיצא לי לעבוד, למרות שאני מעריץ שלו כבר המון שנים. בגלל שהוא במאי שמגיע מתחום המשחק, אי-אפשר לעבוד עליו עם שטיקים של שחקנים. הוא מכיר הכול בעל-פה. הוא חסך מאיתנו את כל הדיאלוג העקיף ונכנס ישר לעבודה, וזה היה תהליך מרתק ושונה. יש לו דמיון ענק, לאיש הזה, והוא יודע לזהות את היכולות שלך כשחקן ולעבוד איתן, לא לנסות לכפות עליך את התפיסות שלו לגבי הדמות. זה נדיר אצל שחקנים שמביימים.

"לגבי ג'יטה, אני יכול לשפוך סופרלטיבים מעכשיו ועד אינסוף. זה כבוד גדול בשבילי לשחק לצדה. אחרי 30 ומשהו שנה בתיאטרון, אני עדיין נפעם כל פעם לראות אותה על במה, כי מדובר בשחקנית מדהימה בכל קנה מידה. הדרך שלה לפצח טקסטים ולהפוך מונולוגים ארוכים למרתקים מרתקת אותי ואני כל הזמן לומד ממנה. לדעתי ג'יטה היא התשובה לשאלה מה זה נקרא לשחק בתיאטרון".

צ'רנר, נשוי ואב לשלושה, בוגר בית-הספר למשחק בית צבי, החל את דרכו בתיאטרון החאן כשחקן אופי בתפקידים קטנים עם נשמה. בשנים האחרונות הוא החל למלא בהצלחה גדולה תפקידים ראשיים במסגרת התיאטרון, ביניהם "אותלו", "סוף משחק" ו"הקמצן", ולקראת סוף העונה הנוכחית יגלם את התפקיד הראשי בהצגה "הדוד וניה".

בעקבות מסלול ההתפתחות הארוך והייחודי שעשה, ידוע כעת צ'רנר בעולם התיאטרון כשחקן מוערך המסוגל לשאת על גבו בהצלחה שלל תפקידים מגוונים ומאתגרים. כשהוא נשאל אם מדגדג גם לו לנסות לביים כמו פולק, מונטה ושחקנים אחרים, צ'רנר עונה בשלילה נחרצת. "טוב לי מאוד איפה שאני ואין לי שום יומרות לביים. התפקידים הטובים שאני עושה בתיאטרון בהחלט מספקים אותי, ולא הטרדתי את עצמי לשנייה בכיוון של מחשבה על בימוי. אני שחקן".



הצוענים של יפו (צילום: אסף אשכנזי)

פרט לשנים אחדות בתחילת הדרך, כל קריירת התיאטרון שלך קשורה בתיאטרון החאן.

"אני חסיד גדול של בתי-מלאכה. קשה לי במפעלים, והחאן הוא בית-מלאכה בצורת העבודה שלו ובבחירות שהוא עושה. הוא מאפשר לי להשתתף בהצגות שלא עוברות לידך, הן עוברות דרכך. גם הטובות יותר וגם הטובות פחות. יש כאן גם קהל שמוכן ורוצה להיכנס איתך לתהליך, יש לו סבלנות ויכולת לספוג אמנות, ולכן אנחנו לא מפחדים להעלות מחזות מורכבים. מישהו אמר לי פעם שהתיאטרונים של היום הרסו לקהל את הסבלנות".

מה זאת אומרת?

"מאז שנות ה-2000 ההצגות הלכו והתקצרו, והיום אין מצב למצוא הצגה שנמשכת יותר משעה ועשרים דקות. לקהל אין סבלנות לזה. לך תספר להם שפעם אנשים היו יושבים בהצגות שלוש שעות ויותר".

"הצוענים של יפו" תעלה בתאריכים  11-4 בינואר 2014 מדי ערב ב-20:30 (ביום שלישי הצגה גם ב-17:30, ביום שישי לא תתקיים הצגה) בתיאטרון החאן בירושלים. טל': 02-6303600.