בשתי יצירות מחול שונות, היעד הרעיוני של עידן כהן נקלע למלכודת כוריאוגרפית
חולשת האתגר
על הכוריאוגרף עידן כהן הרעפתי בשנים האחרונות שבחים, ובכל יצירה שלו התרשמתי מההתבגרות האמנותית שבאה לידי ביטוי ביכולת לבטא את רעיונותיו בתנועה מעובדת ומשוכללת.
כי רעיון כשלעצמו, מעניין ככל שיהיה, אין בו למלא במה. נחוץ אותו כוח יצירתי שיצפין אותו בתנועה הנכונה לו, ובכך יהפוך את הנשמע למעשה.
אולי משום כך ביצירת הסולו "משירי שוליה נודד", עם המוזיקה של גוסטב מאהלר, וביצירה הקבוצתית "ג'נדר בנדר", עם מוזיקת פאנק וחתרנות משנות ה-80, נוצרה בי תחושה שכהן נסוג ביכולתו לתרגם את המעניין והמסקרן לשפה כוריאוגרפית מהותית, הנובעת מתוך הרעיון, ולא מהמוחצן שבו.
ביצירת הסולו, שנוצרה תחילה לרקדנית ואחר-כך הועתקה לרקדן, עדיין היה אפשר להבחין במה שאיפיין את כהן בעבר (כמו ביצירתו הנפלאה "פרווה מתוקה שלי", עם הרקדן הנהדר רן בן-דרור, וגם ב"אגם הברבורים" הקבוצתי) – שפת תנועה יצירתית שתבעה ממבצעיה לא רק יכולת טכנית, אלא בעיקר לשאוב אותה מתוכם.
הרקדן הצעיר עומר אסטרחן, שביצע את הסולו ועומד גם במרכז "ג'נדר בנדר" הקבוצתי, מסמן יכולת מסוימת לעשות את המהלך המתרגם את רעיונותיו של כהן לביצוע הנכון. בסולו ניצב לפניו אתגר לגמרי לא קל, אך היה בביצועו סימן ליכולת עתידית, שלא הגיעה למיצוי ב"ג'נדר בנדר", בעיקר משום חולשת האתגר הכוריאוגרפי.
ג'נדר בנדר (צילום: כפיר בולוטין)
עידן כהן מתאר את יצירתו החדשה כ"אוטוביוגרפיה החוזרת אל שנות ילדותו בקיבוץ מזרע ותהליך התבגרותו בחברה הקיבוצית המשותפת בשנות ה-80. היצירה בנויה מקטעים של עבר והווה, מנוסטלגיות... בועטת בדימויי מגדר מתעתעים ועוקבת אחר התפתחות של אסתטיקות מגדר, חברה ומרחב".
השאלה המתעוררת כמובן היא עד כמה חוויות אישיות מצליחות לחלחל לתוך אמירה כוריאוגרפית פרטית, שיש בה יותר מהפיתוי של העיסוק האופנתי בחזות המגדרים – מיניים, חברתיים ולאומיים. למרבה הצער, האמת היא שזו מלכודת המפתה את היוצרים להשתמש בדימויים שחוקים בלי להעניק להם חיוניות חדשה ואמירה מהותית.
מעבר לסמלים
זה גם מה שקרה הפעם במרבית שלבי היצירה, כשרק בדקות האחרונות שלה מסתמנת יכולתו המיוחדת של כהן ליצור אמירה חזותית בעיצובה, בצבעוניות שלה ובהתאמה של הביטוי הכוריאוגרפי להתכוונות שלו.
עד לאותם רגעים נוצרה בי תחושה של פישוט ורידוד התנועה כמעבר להבלחה של סמלים, כמו הצדעה חולפת או נעלי עקב, שפתונים ועוד סממנים מוחצנים שהעסיקו את הלהקה הקטנה – נעה שילה, ריטה קומיסרצ'יק, נעמה תמיר, סלע פריד ועומר אסטרחן – יותר משהציבו ליכולותיה רף גבוה.
מה שנדרש באמת ליצירה הזאת הוא התמקדות בביטוי האנושי הישיר של ההתחבטות המגדרית והחוויה הכרוכה בה, של העימות בינה לבין החברה ושל הרעיונות שהיא, מטבעה, מתריסה נגדם, מרצונה ושלא מרצונה. ואת זה עידן כהן יכול להשיג בהמשך העבודה על "ג'נדר בנדר" והעמקה של קווי המתאר הנוכחיים שלה.
06/01/2014
:תאריך יצירה
|