"אם לא היינו מתנתקים מהשורשים שלנו, הייתה צומחת פה תרבות אמיתית," קובעת יונה אליאן, המככבת בימים אלה בהצגה "מירל'ה אפרת", קלאסיקה יהודית מענגת המוצגת בתיאטרון יידישפיל, אותו מנהל בעלה של אליאן, ששי קשת.

ההצגה, העולה ביידיש בליווי תרגום ובוימה על ידי ארתור קוגן, נכתבה על ידי המחזאי היהודי-אמריקאי יעקב גורדין בסוף המאה ה-19, ומספרת את סיפורה של מירל'ה אפרת, אלמנה אמידה המשיאה את בנה הבכור לנערה ענייה בעלת ייחוס משפחתי, ומשנה את מהלך חייה וחיי משפחתה.

"התביישנו בהם, אני וכל הדור שלי"

אליאן, שחקנית עסוקה ומבוקשת בעלת רזומה מפואר שהופיעה בכל מדיה אפשרית וזכתה לשבחים והערצה מקיר אל קיר, מגשימה כעת את חלומה לשחק ביידיש, שפת הוריה. "זה בהחלט מעשה של כפרה מבחינתי," היא מציינת. "באיזשהו שלב הבנתי את העוול הגדול שנגרם להם. פליטים שעברו זוועות, באו הנה ובנו את הכול מחדש, ולדעתי הם לא פחות מגיבורים. אני, וכל הדור שלי, התביישנו בהם, בשפה שלהם, והיום זה מאוד כואב לי, ואני חשה געגוע עמוק".

אז יש כאן סגירת מעגל אישית?

"כן, וגם תרבותית. היחס המשפיל שלו הם זכו מן המדינה, ההכחשה של עברם ושל תרבותם, יצרו את הנתק של הדורות הבאים מהשורשים שלהם, וזה נכון גם לגבי המזרחיים שזכו ליחס דומה. נולדה פה תרבות מעתיקנית שמחקה מקומות אחרים ונטולת שורשים משל עצמה. זו אחת הסיבות שהחלטתי להשתתף במירל'ה אפרת, כי אני מאמינה שחזרה לשורשים האמיתיים יכולה להצמיח תרבות אמיתית. צריך להיאבק על שימור העבר".

מירלה אפרת היא אחת הקלאסיקות של תיאטרון היידיש. שמחת על ההזדמנות להופיע בהצגה?

"מאוד. כשששי קיבל את המינוי לנהל את יידישפיל הוא מאוד התלבט ואני דווקא תמכתי ברעיון והבטחתי שאבוא לשחק. עכשיו, אחרי שנתיים, זה מתגשם ואני פורעת את החוב. לבוא במגע עם יצירה כמו מירל'ה ביידיש זה אתגר ענק ואני מרגישה שכבשתי אותו. זה מחזה נפלא וסוחף שכתוב היטב ומאפשר לי כשחקנית לחשוף גוונים שונים של טלטלות נפשיות.

"לא לחינם הוא הפך למחזה יהודי קלאסי שכל השחקניות הגדולות בתחום ראו חובה לעצמן לשחק בו. אמא של השחקנית הפולנייה אידה קמינסקה, שגילמה את התפקיד בתיאטרון היהודי בוורשה, אמרה לה לדאוג לשחק את מירל'ה אחת לכמה זמן. כחלק מההכנה לתפקיד צפיתי בתמונותיהן של כל השחקניות מפעם, ואני גאה להפוך לחוליה בשושלת הזו של תרבות יהודית".

העבודה על התפקיד היתה מאתגרת?

"וודאי. יש שלב בחיים שמחפשים לשבור את המקום הבטוח, לבנות את עצמך מחדש, כשחקן חדש, וזה השלב שאני נמצאת בו עכשיו והוא טוב בשבילי. לא יכולתי לסמוך על הדברים הרגילים, וזה היה לא קל. יפה, אבל לא קל".

האתגר המרכזי היה מן הסתם השפה?

"כן. למרות שגדלתי איתה בבית, אף פעם לא שיחקתי ביידיש, או בשום שפה זרה אחרת, לצורך העניין. אף פעם לא דיברתי ביידיש כי התביישתי בה, במבטא שלה ובמה שסימלה. המדינה החדשה פשוט מחקה את העבר. היה אפילו חוק שאסור להציג ביידיש, ומי שעבר עליו נקנס. היום זה בלתי נתפס, אבל ככה זה היה אז. עשו הכול כדי למחוק את מה שהיה ולבנות תרבות צברית חדשה, ומה שזה הוליד הם ניסיונות עקרים לחקות את התרבות הצרפתית עם המוזיקה הצרפתית והקולנוע הצרפתי, ואחר כך את התרבות האמריקנית.

"היום אני משוכנעת בכל נימי נפשי שהתיקון היחיד שלנו - האשכנזים והמזרחים אחד – הוא להיכנס עמוק לתולדות העם והתרבות ולבנות תרבות יותר איתנה, לחפור כדי לתקוע יתדות עמוקים.

"כשאמנים, סופרים או במאי קולנוע מתחברים לשורשים שלהם ומביאים משהו אמיתי מתוך עצמם, הקהל מבין ומרגיש את זה. כמו דובר קוסיאשווילי, שמרגע שהתחיל לעשות סרטים על התרבות הגרוזינית, הוא הצליח בצורה יוצאת מן הכלל. זה מה שקורה כשאתה בא ממקום עמוק ושלם".

"יש משהו בקהל הזה ששונה מכל מה שאני מכירה"

בזמנו חששתם שהעובדה שתיאטרון הבימה מעלה את אותה הצגה בעברית במקביל אליכם עלולה לנגוס בקהל שלכם. החששות התאמתו?

"התבדו לחלוטין. דיברתי כבר המון על הסיפור עם הבימה ואין לי עניין להרחיב שוב בנושא. בקצרה אומר שיש הסכם בין מנהלי התיאטרונים, אם אחד מהם מעלה מחזה שכבר אין עליו זכויות יוצרים, הוא מוציא מכתב לשאר התיאטרונים כדי שלא ייצאו יחד עם אותה הצגה. בנובמבר לפני שנתיים ששי פרסם מכתב למנהלי התיאטרונים והודיע שהוא עומד להעלות את מירל'ה אפרת ביידיש, שפתו המקורית של המחזה.

"למרבה הפלא הבימה יצאו עם ההצגה לפנינו, ולנו לא נותר אלא להביע צער ואכזבה. נפגענו עד עמקי נשמתנו מהעניין ועד היום אני לא מבינה מה בדיוק היתה המוטיבציה שלהם. חששנו שזה יפגע לנו בקהל כי בכל זאת אנחנו יותר קטנים, אבל עכשיו כשאנחנו כבר מופיעים ורואים את התגובות הנפלאות של הקהל, כל העניין איבד מחשיבותו".

איך באמת מגיב הקהל להצגה?

 אנחנו מופיעים עכשיו בכל הארץ, האולמות מלאים והתגובות נפלאות. יש משהו בקהל הזה ששונה מכל מה שאני מכירה. הם משתתפים בהצגה, משלימים משפטים, מוחאים כפיים כששחקן נכנס לבמה, ממש כמו שהיה במאה הקודמת באירופה. זה מפגש מרתק ומרגש בשבילי, כי אף פעם לא חוויתי קשר כזה עם קהל. זה ממלא אותי באושר גדול".

מה יקרה ליידישפיל כשהקהל הזה ייעלם?

"הקהל לא ייעלם. כבר מאות שנים מספידים את היידיש אבל היא ממשיכה לשרוד, והקהל שבא אלינו לא כולל רק מבוגרים. ששי ואני מתייחסים לזה כאל שליחות, לשמר את התרבות היהודית ואת האוצרות שלה. רק תראי כמה דברים נפלאים יצאו ממנה, שלום עליכם, י.ל. פרץ, אפילו עגנון, אסור לנו לאבד את זה.

"לא מזמן הייתי בפולין, אחרי ששנים פחדתי לנסוע לשם בגלל ההורים ותסמונת הדור השני, וכשנסעתי התחברתי לשם מיידית דרך השפה. הייתי בטרבלינקה, היכן שסביי נהרגו, ואני, שקרויה על שם סבתי, חשתי קשר עז למקום הזה.

"כל העמים מתגאים במורשת שלהם ורק אנחנו מנסים להתנער ממנה -  זה לא הולך, לא צמח פה דור חדש, צברי, נטול טראומות. אנחנו חייבים לחבר את הילדים שלנו ישירות לשורשים".

 
                    יונה אליאן (צילום: ז'ראר אלון)

מאבק שלא מסתיים אף פעם

כשחקנית שלא חסרה לה עבודה, מה דעתך על מצב התיאטרון הרפרטוארי היום?

"אני אתחיל מהחלק הטוב. יש לנו כמות ענקית של מבקרי תיאטרון יחסית לאוכלוסיה, אין לזה תקדים בעולם, וזה דבר נפלא. יש גם המון כשרונות צעירים וחדשים, במאים ושחקנים שצמחו כאן וזה גורם לי אושר רב. אבל יש בעיה, מצד אחד הפנייה אל הקהל הרחב היא מבורכת ומצד שני זה מוריד את איכות הבחירות. הסיבה לכך היא שבעשרים השנים האחרונות נמחקו התיאטרונים המסחריים בגלל מפעלי המנויים של התיאטרון הרפרטוארי, שלמעשה תפס את מקומם. זה מעגל קסמים שהופך למלכודת, וצריך לתמרן בתוך המציאות הזאת".

איך את מתמרנת בתוכה? 

"זה עניין של בחירות. לפעמיים עושים הצגות מתקשרות ולפעמים תיאטרון יותר אליטיסטי עם חומר יותר מורכב. בשנים האחרונות עשיתי את 'שיינדלה','אלמה ורות', '33 וריאציות' ו'הפרדס'. זו דרך שלמדנו להתנהל בה, גם השחקנים וגם מנהלי התיאטרונים, למצוא את שביל הזהב".

לא היית מעדיפה לעבוד בתנאים שמקבלים שחקנים במדינות מתוקנות בעולם?

"אני בהחלט מקנאה בהם. שחקנים בחו"ל עושים 50-40 הצגות וממשיכים הלאה, וזה מאפשר להם לעבוד על יותר דברים וגם יותר קל, פיזית ונפשית. אנחנו עושים 400-300 פעמים כל הצגה ונוסעים בכל הארץ. אמנם אנחנו מגיעים ליותר קהל אבל זה לא פשוט. יום אחד אני בקריית שמונה ולמחרת בדימונה. אין לזה תקדים, לטוב ולרע.

"בחו"ל הכול ממודר ויש מקום לכל דבר, וכאן שחקן רפרטוארי צריך לעשות הכול ביחד – ריאליטי עם כל השאר.. זה כך גם משום שאנחנו מדינה צעירה וגם כי אנחנו קטנים והקהל פה מצומצם. אנחנו מתנהלים בתוך מאבק שלא מסתיים אף פעם".

אחרי קריירה כל כך עשירה ומלאה תפקידים נפלאים, יש עוד דברים שאת חולמת לעשות? 

"אחרי כל מה שעברתי בתחום המשחק, למדתי שאין מה לחלום על תפקידים נפלאים כי הם מגיעים פתאום, בלי תכנון מראש, ולא קשורים בהכרח לקלאסיקות ידועות. כך קרה לי עם תפקיד הרוצחת בהצגה 'פלדה', תפקיד חוקרת המוזיקה ב'33 וריאציות', וכך גם עם תפקיד מירל'ה ביידיש, שעד לפני שנתיים לא חלמתי שאעשה אותו. זה מפתיע וזו התחושה הכי נפלאה בעולם, כי אני אוהבת להיות מופתעת ולהתמסר להתנהלות של הדברים".

"מי'רל'ה אפרת" תעלה בתאריכים 26-21  בינואר 2014 בהיכל התרבות פתח תקווה, במשכן לאמנויות הבמה באר שבע, בבית ציוני אמריקה תל אביב, בתיאטרון ירושלים, במרכז הבמה גני תקווה ובמכון ויצמן. ב- 29 בינואר תתקיים הצגה בבית ציוני אמריקה בתל אביב, ב-15 בפברואר בהיכל התרבות דרום השרון. 

לרכישת כרטיסים