כאשר מתגברים על היומרות ומסננים את הראוותנות נשארים עם כמה תמונות מרגשות, משחק טוב של ארבעת הכוכבים וגעגועים שעדיין מחפשים מחזה שיעשה את זה נכון.
עלילה לחוד ונאמברים לחוד
"מי שחלם" איננו מחזמר אלא מופע ראווה עם ניסיון כנה להגיד משהו על יצחק רבין, שאולי לא ידענו, שאולי ידענו ושכחנו. גדי ענבר שכתב את המחזה החליט שתי החלטות סותרות. הראשונה קשורה לסוג הביטוי הבימתי שבאמצעותו יממש את החלטתו האחרת ביחס לעלילה.
ענבר בחר במה שנראה לו כ"מחזמר", שבו יהיו תמונות דרמטיות, מונולוגים, המעוטרים על ידי שירים מיובל השנים לישראל החל מסוף מלחמת העולם השנייה ועד לרצח רבין. זאת, במקום מוזיקה ושירים חדשים מקוריים, כחלק אינטגרלי של הנאמר, כמו שעשו לויד-וובר ורייס ב"אוויטה" או ב"ישו כוכב עליון".
משום כך, ובעיקר בחלק הראשון, למעט התמונה על הכרזת המדינה, העלילה פועלת לחוד והנאמברים המוזיקליים פועלים לחוד. בחלק השני כבר נעשה ניסיון מעניין יותר לחבר את העלילה עם קטעי הזמר כמו בתמונת הפתיחה שלה ואחר כך - בשיר השלום בתמונת העצרת.
שני סיפורי מסגרת
ההחלטה השנייה של ענבר הייתה שלא לספר לנו על המנהיג, המצביא, הדיפלומט והמדינאי, אלא לספר עליו משהו מבעד לסיפור אחר לגמרי, על קשר נפשי בין בני הזוג רבין לרותה, אלמנתו של רעו אורי עילם, שנהרג בקרבות הפריצה לירושלים במלחמת השחרור. הקשר נמשך חמישים שנה, וכלל את בנו של אורי, שנפצע והיה שבוי בסוריה במלחמת יום הכיפורים, ואת נכדו, שהיה ממאבטחיו של רבין כאשר נרצח.
ויש החלטה שלישית, אף היא יוצרת התנגשות מסוימת במבנה הערב כולו, והיא ליצור שני סיפורי מסגרת – הראשון בהם הוא סיפור הפגנת השלום הגדולה שבסיומה נרצח רבין, והאחר הוא אותו סיפור אישי מאוד, שמאפשר לרותה להיות המספרת המובילה את הצופים בין תחנות המסע.
במפתיע איכשהו כל זה עובד. פה ושם יש אולי צרימה (כמו דרך הבאת השיר "לו יהי" באמצעות אמהות שכולות ואלמנות מלחמה), אבל גם זה עובד. כערך נוסטלגי לפחות. ובדרך כלל בזכות העיבוד המוזיקלי העכשווי, אפילו אם בהגזמה, של אפי שושני, ולמרות הכוריאוגרפיה הסתמית והחוזרת על עצמה של של עוז מורג. התלבושות שעיצבה אלה קולסניק שונות, ויפות בדרך כלל.
דיסקוטקי-ראוותני
הצד החזותי של המופע נהנה גם מתפאורה מורכבת שעיצב ניצן רפאלי, שהותאמה היטב לתנאים של היכל התרבות. מימין הוקמה במת מדרגות גבוהה, א-לה שואו, ומאחריו מסך שעליו הוקרנו בצורה מרשימה קטעי וידיאו היסטוריים, כמה כתובות, ושלוש יריות האקדח של הרוצח.
באמצע בימת מדרגות סלעית ומאחוריה ציור נוף, שאיבדו את תפקידיהם הנופיים אחרי שנגמרה מלחמת השחרור. משמאל ניצבה בימה שחורה קטנה בסגנון הבמה הגדולה שמימין.
הנורות הרבות שעיטרו את גרמי המדרגות שמימין ומשמאל דלקו רק פעם אחת, אולי משום שמעצב התאורה, רונן נג`ר, לא היה ממש זקוק להן כדי לתת למופע את אופיו הדיסקוטקי -ראוותני. רק באותן תמונות שבהן היה עליו להאיר תמונות אישיות, אינטימיות, הוא ויתר על הווירטואוזיות של העיצוב, והתוצאה הייתה דווקא טובה מאוד.
התחשבנות עם בן גוריון ועייזר
אבל המהות הייתה ונשארה הטיפול של המחזאי בחומר, וכאן אצה הדרך לגדי ענבר והוא מצא דרכי קיצור, שבגללן, ולמרות כמה תמונות מרגשות באמת, נותרת תחושה של חסר. ואינני מתכוון דווקא לציוני דרך בחייו של רבין, אם כי בהחלט הייתי שמח אם במקום כמה פזמונים מיותרים היינו מקבלים תמונות דרמטיות, שבו היה המחזאי ענבר אומר משהו של ממש על רבין.
דוגמה למה שניתן היה לעשות היא התמונה שבה הרמטכ"ל רבין מסויט בעקבות פגישתו עם בן גוריון ערב מלחמת ששת הימים. זאת אותה שבירה מפורסמת שעליה דיווח בשעתו עזר וייצמן. התמונה הייתה חזקה מאוד, אם כי בעיקרה היא צלצלה כמו התחשבנות עם בן גוריון ועייזר.
דוגמאות טובות יותר הן אותן תמונות שבהן נוצר עימות בין רותה לבנה, ואחר כך בינה לבין כלתה ההרה, או בינה לבין לאה רבין. גם התמונות בין לאה רבין לרבין היו כתובות ברמה דרמטית מניחה את הדעת, גם אם היו חד ממדיות.
ושוב - בלי תכנייה
אבל ענבר הצליח בסופו של דבר לספר סיפור, ורקם עלילה שהדמויות המרכזיות בה אמינות מאוד. וזה בהחלט לא עניין של מה בכך. מי שסייעו לו בעניין הזה הם ארבעת הכוכבים של המופע, וכמה מבעלי תפקידי המשנה.
ולפני שאמנה אותם ואת שבחיהם, אציין את העובדה שגם בהפקה הזאת מוצג לראווה הזלזול בקהל ובאמנים והשותפים ליצירה, כפי שזה בא לידי ביטוי בכך שאין תכנייה או דף מידע המזהה את המשתתפים והיוצרים.
את המידע אני מביא כאן תלשתי מדף בחוברת של תכניות המופעים בהיכל התרבות. ואל ינחמו אותי שזה נמצא בדפוס וכיו"ב. מי שמוכר כרטיסים במאתיים שקלים ויותר חייב את המעט הזה לקהלו, שלא לדבר על המשתתפים, וכבר בהצגה הראשונה.
משום כך אני מתנצל בפני מי שגילמו טוב את לאה רבין ורותה הצעירות, ובמיוחד את מי שגילמה מצוין את אנה, אשתו של הבן אורי, שאינני מזהה אותם בשמן, ובפני השחקנים גדי רבינוביץ, יעל דואני, הילה זיתון, חן אשרוב, ניר גרינברג, שמוליק טנא וזוהר עטר שאינני מזהה את התפקידים שגילמו.
סקעת שר ומשחק היטב
עודד ליאופולד היה מרשים כרבין הפלמחניק ואסף אשתר היה בסדר, אם כי לא ברור לי בדיוק את מי הוא גילם ולמה הוא היה לצידו של רבין מימי הפלמ"ח ועד הסוף המר.
עודד תאומי יצר דמות מסיבית מאוד של יצחק רבין, כשהוא נותן לקולו כמה סממנים אופיינים ואפילו כמה מחוות ראש אופייניות. אינני בטוח שאלה היו ממש נחוצים, אבל מעבר לכך תאומי הכניס לדמות את מיטב כשרון המשחק ויכולת ההבעה שלו, ונתן לה חיות אמינה מאוד.
גילה אלמגור עיצבה היטב דמות חזקה מאוד של לאה רבין, עם נגיעות של רוך וחום, במינון יפה, והיא ריגשה מאוד בשיר היחיד שניתן לה, שאותו שרה ללא ליווי ובקול מרשים במיוחד.
חני נחמיאס הייתה מרשימה בתפקיד רותה, הן כמספרת והן כמשתתפת פעילה בסיפור – שהוא בעצם הסיפור שלה לא פחות מזה של רבין. במערכה השנייה היא הפיקה משחק חזק ונוגע ללב בתמונות שלה עם בנה, וחבל שהפריעו לשירתה המרגשת ב"אין לי ארץ אחרת".
הפתעה או לא הפתעה, הראל סקעת בשני תפקידיו כאורי האב ואורי הבן הראה שהכישרון שלו אינו רק בשירה, שאותה הפגין היטב, ככוכב זוהר מאוד בביצועים עכשוויים של פזמוני העבר. אבל עיקר המחמאות מגיעות לו על גילום דמותו של הבן אורי, מתחילת המערכה השנייה כנער פרחים, עריק, ופילוסוף-שמאלני שמצטט את אחת מקביעותיו הנבואיות הנשכחות של יגאל אלון על ישראל הכובשת, ועד יציאתו מהארץ ביום שבו פרצה מלחמת "שלום הגליל".
בסופו של דבר, חרף הרבה נקודות תורפה בתחום הדרמטי, שימוש מוגזם ולא מוצדק בדרך כלל בפזמונים כמצייני זמן ואירועים, "מי שחלם" הוא ניסיון ראשוני לתת הצצה בימתית אפילו מרגשת פה ושם לדמותו של רבין ועולמו.
לפרטים נוספים
30/08/2005
:תאריך יצירה
|