פסטיבלים - Melting פות

קבוצת שחקנים חברה אל יהושע סובול בהצגה הבוחנת את מצב הזונות בארץ

מפגשים עם שולי החברה

זה נראה לרגעים כקברט סאטירי, ולרגעים כקומדיה שטוחה, וברגעים הטובים זו הקומדיה האנושית בהגדרתה הדקאמרונית. אין בה אירוטיקה ועירום, וענייני המין, בתשלום או בכפייה שתמצאו בה עשויים בטעם, כך שיאירו את הענין מבלי לפשפש בתחתונים.

כזאת היא ההצגה Melting פוֹת שבחרו להעלות שלושה שחקנים צעירים, יעל ניברון, עומרי לוי ואוריין פרתם גליקסברג, בבכורתם המקצועית. בין מעלותיה אני מונה את היוזמה לקום ולעשות מעשה של אמנות, ולהקים אנסמבל א.ר. בעמיודע ששואף ליצירה מקורית אלטרנטיבית, מבלי להמתין שמישהו אולי ימצא להם עיסוק.

מעלתה המעשית הבולטת של ההצגה מצויה בחבירה היצירתית עם יהושע סובול, ככותב וכבמאי, שניסיונו עתיר שנים בתיעוד בימתי של שולי החברה. השלושה הלכו אל השטח, פגשו זונות, שכנים שסובלים מנוכחותן, שמעו, קלטו, הביאו חומרים, ובעבודה משותפת יצרו הווייה בימתית.

ההצגה מספרת על שלוש זונות שפעילותן במרתף בית מגורים מעוררת נגדן את הדיירים, ובה בעת מחברת אותן לטוב ולרע עם שכנים, ידידים ועוברי אורח. השלוש מקיימות מסגרת משפחתית שבראשה עומדת הטרנווסטיטית ליאור(ה), שבגילומו הסוחף של עומרי לוי, מקבלת ממדים של אם גדולה עם לב זהב.

שתי הזונות האחרות הן קארינה במשחקה המרגש של אוריין פרתם גליקסברג, שבנה מתנכר לה והיא מצויה בחודשי הריונה המתקדמים, ודינה, נכת רגל, שאותה מגלמת יעל ניברון ברגישות מיוחדת וכואבת.

מלטינג פות (תמונת יח"צ)

בזכות המבצעים

שלושתם גם מגלמים היטב את העולם ה"אחר", הרודף והמנצל, בדמותם של השכנה גברת כץ, נציגת דיירי הבניין, וגב' נווה שבעלה המקושר לעירייה דווקא מנצל את חסדיה של קארינה במרתף ובתמורה דוחה במעט את הפינוי. כמוהו גם החבר הטוב אסי והירקן אילי. דמויות מעולם בורגני שיודע לדחות ולנצל בעת ובעונה אחת.

סובול ביים בקצב טוב ובניצול יפה של תפאורת שלושה משקופי דלתות, תאורה יפה של אמיר קסטרו, עין וטאץ' (כך זה מופיע ברשימת הקרדיטים) של גור פיפשקוביץ, ומוזיקה מקורית טובה של שחר אבן צור, כולל שיר סיום קברטי עליז.

התוצאה היא הצגה מעניינת, בעיקר בזכות המבצעים, אך חסר בה לטעמי, משהו שיהפוך אותה מתמונה אקראית לאמירה ערכית, שאיננה מסתפקת באיזכור שגם זונות הן בני אדם, עם מכאוב קיומי. זו מציאות מוכרת, בתרגומיה האמנותיים -ספרותיים, בימתיים, קולנועיים ואחרים, אך יש לה פנים מורכבות יותר מאלה שההצגה מביאה.

כך או כך, ההצגה העולה עתה בתאטרון תמונע, גם אם עדיין איננה תאטרון אלטרנטיבי, היא יציאה טובה של שחקנים צעירים אל שדה המוקשים של העשייה ועל כך ראוי לברך ולאחל להם המשך פורה.