מחזה של שפה ודמיון
 
השנים חלפו והיום כבר כולם מתרפקים באהבה על נסים אלוני שעורר בשעתו מחלוקות. הסופר משה שמיר תיאר אותו ואת העולם שיצר כ"געגועים ליופי כל ימי חייו. יופי לאו דווקא פה, להפך, דווקא לא פה, ומאז הבריחה לא הפסיקה", ומבקרים ראו בו "שרלטן בעל כורחו" וקבלו על הנדיבות ההפקתית שניתנה לו.
 
אבל בסופו של דבר, ועם פרס ישראל ב-1996, עם מחזות כמו "אכזר מכל המלך", "בגדי המלך", "הנסיכה האמריקאית", "נפוליאון חי או מת", "דודה ליזה", "הצוענים של יפו" ו"אדי קינג", יחד עם תרגומי מופת ומערכוני הגשש החיוור, מקומו של אלוני נקבע בשמי התהילה של התאטרון הישראלי.
 
את מעלותיו הרבות סוקרים מאמרים מדעיים לרוב, ולא אתחרה במאמץ שהושקע בהם. די בכך אם אצטט את פרופ' נורית יערי בתיאור של הייחוד השב ועולה בכל אחת מיצירותיו: "אלוני הרכיב שפה שחיה ונושמת על במת התאטרון. שפה השייכת לתאטרון. לא לרחוב, לא לטלוויזיה לא לעיתונות היומית... עירוב בין שפה מילולית פיוטית המורכבת מרובדי שפה שונים... ויוצרים אפקט של אור וצבע".

"הצוענים של יפו",  צילום: אסף אשכנזי 
 
מהעקידה עד הדיבוק
 
את השפה הזאת, את יופיה ואת ההומור הנפלא השזור בה, שבתי ושמעתי אמש בחאן הירושלמי שממשיך להחזיר לאלוני את העטרה הראויה לו, והפעם בעזרת "הצוענים של יפו", המחזה המצליח ביותר של אלוני, שהועלה בזמנו  בהבימה עם צוות שחקנים חד פעמי – חנה רובינא, אהרון מסקין, שמעון פינקל, רפאל קלצ'קין, שמואל סגל, יוסי בנאי ואחרים, ובהם יוסי פולק, צעיר וגבוה בעור של דב קרקס. 
 
עכשיו, אחרי 43 שנים, יוסי פולק הוא הבמאי של ההצגה החדשה, שמקימה לתחייה שפה ועולם פיוטי, הצגה  מרגשת בעושר הדמיון וההמצאה של החיבור הזה בין המחזאי לבמאי שהכיר אותו מקרוב, ובסיוע המסור והמיוחד של דורי פרנס שערך להפליא את המחזה לקראת חידושו.

העלילה היא מעין שילוב של שני סיפורי הבטחה יהודיים מיתולוגיים – העקידה והדיבוק. במרכזה ניצבים צוענייה ששמה זאראה ויהודי  ששמו תומס ואליגורא שנפגשו במחנות "שם", בימי מלחמת העולם השנייה. הם הבטיחו אז כי אם לאחד מהם ייוולד בן ולאחר תיוולד בת, הבן יהיה חתנה של הבת.
 
ואמנם, שנים אחר כך, ביפו "שלפני המבול", כפי שאלוני מתאר אותה, ההבטחה אמורה להתגשם. תומס מנהל את מועדון הלילה זינגרה, ומאדאם זארא היא מגדת עתידות המופיעה במועדון, אך בתה מריולה מסרבת להינשא לבנו סמול, וזה כבר רצח שני חתנים שרצתה בהם.
 
עם פתיחת ההצגה נודע כי סמול נמלט מהכלא כדי לסכל את נישואי המובטחת לו לבחיר לבה החדש. ואכן סמול מגיע – לבוש בעור של דב קרקס – ועמו בוגו, צועני ערמומי. את תת המקלע הדרוש לרצח החתן המיועד מביאה מיס בל, זונה אנגליה שהיא המאהבת של תומס, וביקרה את סמול בכלא.
 
בדרמה התגלגלת מול הים שאין לו סוף משתתפים רב פקד במטרה, שדר רדיו, וכל אנשי המועדון של תומס, "כולם פליטים, אנשים זרים, מארצות אחרות שמצאו עצמם במזרח התיכון ובתוך מלחמה מרה" שבסופה ייקבע מי יהיה הנרצח הבא ומי יהיה הרוצח.

 
הצוענים חיים בחאן
 
להקת שחקני החאן, בניצוחו של יוסי פולק, חיה להפליא את הדמויות והשפה שגם כיום נשמעת בפיהם רעננה להפליא, ושומרת על המרקם המיוחד של אנושיות הבוקעת מבעד להומור שבאמצעותו אלוני היטיב כל כך לתאר מהלכים דרמטיים, חולשות אנוש, ורעיונות קיומיים.
 
ג'יטה מונטה מגלמת בטבעיות מרתקת את מדאם זארא, וכמוה אריה צ'רנר כתומס ואליגורא. לידם זוהרת נילי רוגל כמיורלה, הבת המסרבת להינשא לסמול, שאריאל וולף מגלם אותו נפלא כחתן דמים כואב. יוסי עייני מבריק כבוגו הצועני שבידיו  החבל לגורלו של סמול, בעור הדב או בלעדיו (מחווה יפה של אלוני לצמד לאקי-פוצו של סמואל בקט ב"מחכים לגודו").
 
סביבם נעים בתזזית מרתקת ניר רון, הצובר נוכחות מרשימה מתמונה לתמונה בתפקיד ליאון מוזיקנט, שחקן-זמר במועדון, ואודליה מורה-מטלון המרגשת כאשתו רגינה,  שהיא גם אחת משתי המאהבות של תומס. השנייה היא מיס בל, המעריצה של סמול, במשחק חד ובהיר של יעל טוקר.
 
יהויכין פרידלנדר מדויק וענייני כלזר, הרב-פקד שרוצה ללכוד את סמול לפני הרצח, אך נקלע למבוך המזכיר אקטואליה משטרתית ישראלית לוהטת. יואב היימן יעיל כשדר הרדיו, וארז שפריר, כדרכו בקודש, מצליח לגנוב את ההצגה כסקרסלה, "איש-בלי-גיל-שידו-בכל" במועדון וחלומו לתפוס דג גדול או קטן – העיקר שיהיה דג – ועד אז נושא על גבו דג מצויר על דיקט.

"הצוענים של יפו" צילום: אסף אשכנזי
 
הדג הזה, כמו הכיסא המלכותי של תומס, הם אולי המחווה של פולק ושל נטע הקר, מעצבת התפאורה היפה, לשותפותו הנפלאה של יוסל ברגנר בתיאטרון-אלוני ובהצגה ההיסטורית בהבימה. מעצב התאורה רוני כהן עשה נפלאות ובעיקר עם שלושה פנסי רחוב ניידים. מאור צבר עיצב תלבושות יפהפיות, ואלה רוטשילד עיצבה מחולות צועניים. 

"הצוענים של יפו" צילום: אסף אשכנזי
 
ובלי מוזיקה אין אלוני, והפעם היא הופקדה בידיו ובצליליו הצועניים מאוד של גרשון וייטפירר, ומנגן אותה חי (בנוסף על המוקלט) כמשתתף בהצגה עם טובה גדולה, גיטרה חשמלית, כלי נשיפה ועוד.
 
הנה כך, כאילו לא עברו השנים, ו"הצוענים של יפו" שבים ומרגשים בהצגתו של יוסי פולק בחאן הירושלמי.