זיכרון שהופך למציאות
 
“הכיתה שלנו" הוא מחזה שכתב טדאוש סלובודז'אק בעקבות חשיפתו של טבח אכזרי ביהודיה של העיירה הפולנית ידוובנה. התעמולה הסובייטית אחרי השואה טענה כי הפולנים טבחו כמעט את כל  1,600 היהודים שחיו בעיירה שמספר תושביה היה 3,000. אבל כשנת 2000 החלו לדבר בפולין על הטבח, וחקירה של המכון לזיכרון לאומי הגיעה למסקנה כי המספר מוגזם וממדי הטבח צומצמו ל"340 לפחות".
 
סלובודז'אק אומר בראיון לעיתון הפולני גאזטה ויבורצ'ה כי "מטרתי העיקרית היא לשאול: למה מה שאירע בקיץ של 1941, לא רק בידוובנה או בראדזילוב (ובאופנים שונים בעשרות עיירות פולניות) מענה אותי כל כך? המצוקה שלי ביחס לנושא היא הדבר שאני רוצה לחלוק עם הקוראים או הצופים בהצגה... מחזאי חייב לשאול למה זה קרה? למה הדברים הסתיימו כפי שהסתיימו? במי האשם?"
 
"הכיתה שלנו" מביא את סיפורם של חמישה הפולנים וחמישה יהודים. הסיפור מתחיל ב-1925 בילדותם המאושרת בכיתה אחת, נמשך דרך התבגרותם, חשיפת האנטישמיות של הפולנים במהלך הכיבוש הסובייטי בתחילת מלחמת העולם השנייה, והטבח שהתחולל מיד עם הכיבוש הנאצי ביוני 1941, וכלה בגורלם של השורדים בישראל, בפולין ובארה"ב כעבור ששים שנה. 
 
המחזה בנוי כעדויות של עשרת החברים – אלה ששרדו ואלה שרוחותיהם שבות ופוקדות את השורדים. המבנה הדרמטי נע בין פנייה ישירה לקהל, ומונולוגים המספרים על אירועים שהיו, לבין דיאלוגים ומונולוגים שבהם הזיכרון הופך למציאות שהשחקנים חווים.
 
הסיפורים והעדויות המוגשים כסדרת שיעורים לאורך התקופה מרגשים, בעיקר בתיאורים הקרים, הענייניים. הם מגיעים לרגעי-שיא בשחזור אירועים מסוימים, כמו רצח, אונס, התאבדות. עם זאת, התחושה הכללית היא שבגלל שהמחזה איננו בעל מבנה עלילתי דרמטי מקובל, ההצגה מתקבלת כעדות דוקומנטרית  היסטורית. 
 


הכיתה שלנו (צילום: דניאל קמינסקי)



ים סוער ומסעיר של ייסורים
 
לפני כחמש שנים נתקלנו לראשונה במחזה במסגרת סדרת הקראות של מחזאות פולנית בת ימינו שאורגנה על ידי הבימה לרגל העלאת ההפקה הישראלית-פולנית "טיקוצ`ין – בת ים". הרושם העז שהמחזה הותיר בהגשתו על ידי שחקנים ישראלים הוסיף לו נדבך מרגש מאוד, וברור היה כי כניסתו לרפרטואר של הבימה היא רק עניין של זמן ומועד מתאים.

זמן קצר אחר כך שבתי ופגשתי את המחזה בהצגה מרשימה של התאטרון הלאומי של אנגליה, ועתה במהלך של קופרודוקציה של הבימה והקאמרי הוא שב ומטלטל את הקהל הישראלי בים סוער ומסעיר של זכרונות וייסורים, של סימני שאלה, של רצון להבין איך קרה כל מה שקרה שם.
 
את ההצגה הזאת, בתרגום המצוין של ענת זיידמן, ביים חנן שניר בהבנה מרבית – ככל שיכול היה לגייס – של עשר הנשמות התועות של המחזה, של דבריהם, מעשיהם ומחדליהם, ובה בעת של הצופים בהם. הוא ידע לעצב כל אחת מהדמויות במחוות זעירות או גדולות, כך שעולמן יהיה ברור מעבר לתהייה הכללית עליהן ועל מה שחוו.
 
יתר על כן, שניר בנה מערך קבוצתי מרתק בפני עצמו שבו המונולוגים אל הקהל משתרגים בטבעיות מתוך הדיאלוגים, ומתוך השירים הרבים המשולבים בהם, בתרגום נפלא של דניאל אפרת עם מוזיקה מקורית, עממית או של מלחינים מזוהים (הרשימה מפורטת בתכנייה) ושל שוש רייזמן שאף עיבדה את המוזיקה לביצוע חי על ידי כמה מהשחקנים, בקלרנית, אקורדיאונים, מפוחית פה ובמסור, ובריקודים שעיצבה מירי לזר.
 
את ההצגה הציב שניר בתפאורה של רוני תורן הבנויה ככיתת בית ספר, עם לוח שחור גדול ברקע, שעליו יירשמו בגיר לבן תאריכים, סדר ה"שיעורים", כמה ציורים ילדותיים או בוגרים. באמצעות חמשת שולחנות הכיתה ועשרת הכיסאות תורן יצר שינויי מיקום, ובשיאה הדרמטי הגדול של ההצגה גם את הטבח, כתמונה שלא תישכח. מאיר אלון עיצב את התאורה הנכונה לימי התום או האימה, להתרחשות בפועל או לזיכרון עליה. 
 


הכיתה שלנו (צילום: דניאל קמינסקי)



משחק מרגש וכואב
 
ועל הבמה, בתוך התפאורה, התאורה והמוזיקה, ובתלבושות התקופתיות הנכונות שעיצבה פולינה אדמוב, חיים את הסיפור המטריד עשרה שחקנים ושחקניות שכל אחד מהם מצליח לרגש ולזעזע, כחמישה פולנים, שבתוכם יש גם חסידי אומות העולם, וכחמישה יהודים, כולל מי שיצא לנקום באכזריות. כולם מצוינים בעיצוב הדמויות שהם מגלמים.
 
אלון דהן הוא אברם שניצל מהטבח כאשר הצליח להגר בזמן לארה"ב, ומכתביו אל חבריו, או כאלה שנשלחו אליו, מלווים את מי שנשאר מאחור. המכתב שבו הוא מונה את בני משפחתו שנספו הוא אחד מרגעי השיא הדומעים של ההצגה. המכתב שבו הוא מונה את בני משפחתו שהקים בארה"ב הוא הרגע שבו מציצה לרגע תחושת הניצחון על הצוררים, הנאצים והפולנים.
 
רוי מילר הוא הנייק, הקתולי המובהק, שמנעוריו אינו בוחל ברדיפת היהודים, בבחרותו שותף לרציחתם, ובבגרותו ככומר אינו מסתיר את צביעותו למרחקים קצרים וארוכים.  אלכס קרול היה רישק, השובב שהפך להיות אלים, ומצא עצמו קורבן, כמו יאקוב, למשוגות חברו זיגמונט, שדן שפירא מגלם בתעוזה את שטניותו, בוגדנותו בחברי ונאמנותו לכל שלטון. 
 
רותם קינן הוא ולאדק, שמלכתחילה התאמץ להרחיק עצמו מחבריו התוקפניים ובהמשך אף הציל את בת כיתתם רחלקה, והתחתן עמה בכנסייה, לאחר המרת דת לכאורה בסיוע חבריהם. דויד בילנקה הוא יאקוב כץ, היהודי הראשון שנפל קורבן לאנטישמיות של חבריו, ונרצח על חטא שלא חטא. ערן מור הוא מנחם, אחד השורדים את הטבח וברבות הימים חושף את סממני האכזריות של הנקמה, כפולני או כיהודי.
 
מיקי פלג-רוטשטיין היא זוחה שהצילה את מנחם, ואחרכך משזנח אותה מצאה מקלט בארה"ב בסיוע אברם והוכרה כחסידת אומות העולם. נטע גרטי היא דורה שתמונת האונס האכזרי שלה היא מרגעי השיא הכואבים בהצגה. יבגניה דודינה היא רחלקה, השותקת ומסתגרת, ואחר כך הופכת להיות מריאנה המומרת, שבדמעותיה החמות שומרת נאמנות בת עשרות שנים לוולאדק שהציל אותה. 
 


הכיתה שלנו (צילום: דניאל קמינסקי)



משחקם של כל העשרה מרגש וכואב, מבלי לוותר על החיוניות האנושית שיש בה צחוק ודמע, שעשועי ילדות ואכזריות של בגרות. כיחידים וכקבוצה, בדיאלוגים או במקהלה, הם יוצרים את התמונה הכואבת, הקשה מנשוא, ש"הכיתה שלנו" המיוחדת הזאת מתארת.
 
בשתי מילים: הצגת חובה.