פסטיבלים - הדיבוק – נכנס במוסקבה, יוצא ביפו

גרסתם של רועי חן, יבגני אריה ואפרת בן-צור היא ניצחון אמנותי כביר של תיאטרון גשר

מה נשתנה הדיבוק הזה

רק 30 הופעות נקבעו להצגת "הדיבוק" בתיאטרון גשר, וגם אם ייכנעו פרנסיו ויאריכו את הרצתו, הריני ממליץ בכל פה לא להמתין לנסות ולחטוף כל כרטיס פנוי.

אני עושה זאת בראשית המאמר כי זו המסקנה הברורה מהחוויה המרתקת והמרגשת שמעניקה ההצגה הזאת, שיש בה חוכמה, תשוקה, הומור וכאב של אנושיות ויהדות שנשתכחה.

יש להצלחה הזאת כמה נקודות כובד מהותיות, שהראשונה שבהן היא דיבוק שנכנס ברועי חן לנסות את כוחות בכתיבת מחזה משלו על אותה פרשייה שהעסיקה את שלמה (זיינביל רפופורט) אנ-סקי כשכתב לפני כ-100 שנה את המחזה שלו "בין שני עולמות", שנודע בשם "הדיבוק".

חן שאב השראה מהמקור הרוסי אולי אף יותר מאשר מהגרסה העברית שאולץ חיים נחמן ביאליק להתקין עבור הסטודיה העברית המוסקבאית הבימה להצגה בבימויו של גאון הבמה יבגני וכטנגוב.

אבל חן לא הסתפק בכך וצלל אל נבכי המקורות, המנהגים, האמונות – גם הטפלות. המחזה שלו, כפי שמתברר, לא רק נהנה משפה עכשווית טובה, משולבת בטבעיות בת-ימינו לתפילות ולנוסחי השבעות משכבר ימי היהדות, אלא יוצר מטען חדש המרחיב את ההיקף ואת המשמעויות של המחזה.

חידושיו המקוריים כוללים תפקידים אקטיביים פי כמה מאלה שהיו בגרסת הבימה – של האב, של הסבתא, של עולם המתים, של החתן המיועד, ובעיקר של תפקידה ותפקודה של לאה. בכך הוא משרת גם את המהלך הדרמטי הכולל וגם את הדרמטורגיה – בסיועה של קטיה ששונסקי – של רעיונותיו העיקריים ביחס לתופעת הדיבוק ותפקידו כ"שומר מוסר ואמונה" במסורת היהודית.

אלה כוללים את נושא מעמד האשה בכלל ואת הנישואים בכפייה בפרט, כפי שהם באים לידי ביטוי כאשר לאה הודפת את נסיונו של החתן החדש לשחר לפתחה ולשכנע אותה להינשא לו: "דוחפים בכוח איש לאשה שלא רוצה, אז נפגשנו במקרה מתחת לחופה, כבר חלמת לבעול אותי? רצית לבעול אותי, כן? אני אבעל אותך, אני אשחט אותך, אני אקבור אותך, כלב, כלב"...

חן אינו מהסס גם לרמוז לאפשרות של גילוי עריות בין סנדר ללאה בתו: "בת עוזבת את אביה ועולם כמנהגו נוהג. לכי לך, מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הבעל הבן הבליעל אשר אראך". ואחר-כך: "אין שום דיבוק בעולם ולא היה לאף אחד אף פעם, מה שכן יש – זאת בת שנכנסה בה חוצפה, גסות רוח. שלא היה לה שום כבוד למי שגידל אותה, שנתן לה חיים".

וכמובן – בלב העלילה – סיפור האהבה ה"גדול מהחיים, גדול מהמוות". מבחינתו של חנן מדובר באהבה נטו שהיא ההבטחה והנדר בינו לבין לאה, אף יותר מהפרת הנדר בין אבותיהם. שניהם כבר מבוגרים, והיא כבר דחתה מעליה שידוכים רבים.

עתה, כשהוא כבר מת ורוחו הנעה בין שמים לארץ מגיחה אליה, הוא מנסה לשכנע אותה במימוש האיחוד ביניהם ומנמק זאת בכך ש"אני ואת זה כוח גדול, לאה, אנחנו נבטל את הגעגוע מהעולם... טישטשנו את הגבול בין החיים למוות. פרצנו את כל הגדרות. אין עולם הזה ואין עולם הבא – יש רק עולם אחד ובו כולנו דבוקים ומדובקים".

אבל מעבר לכל אלה, החידוש הגדול והמשמעותי של חן הוא ההיפוך התימטי המובהק של העלילה. יותר משחנן הוא זה הדבק בלאה, דווקא היא זו הדבקה בו, כפי שחנן טוען כלפיה: "את הדיבוק שלי. זו את שנכנסת אלי, זה אותך אני לא יכול להוציא".

"הדיבוק" (מקור אתר תיאטרון גשר, צילום: דניאל קמינסקי)

תמונות שנחקקות בזיכרון

השינוי הזה מהותי, לא רק כרעיון, אלא גם כגורם משפיע על מהות ההצגה של יבגני אריה. אריה יצר הצגה שמתמודדת בכל רגע נתון עם אוצר הרעיונות של המחזה, וכיד הדמיון הטובה עליו הוא מצא רעיונות בימתיים חזותיים יפהפיים שמוסיפים נדבך על גבי נדבך לטקסט של חן.

זה מתחיל בעיצוב הבמה, שאותו הפקיד בידיו של סמיון פסטוך מארה"ב, שכבר העניק לו תפאורות נפלאות ב"שונאים, סיפור אהבה" וב"יונה ונער". הפעם פסטוך עיצב במה שיש בה גם את עולם החיים וגם את עולם המתים, כאשר מסך שקוף מפריד ביניהם, כל עוד אינם פולשים מבית-העלמין שהקים, כדי ליטול אליהם את חנן או להפריד בינו לבין לאה.

אבל בעיקר פסטוך בנה מבנה מרובע, סגור משלושה צדדים, הנע על צירו, והוא משמש זירות התרחשות כמו בית-הכנסת, חצר ביתו של סנדר ובימה לשני טקסי חתונה – האמיתי, שלאה מבטלת, והדמיוני, שהמתים משיאים אותה לחנן.

שתי תמונות נפלאות ראויות לציון במתקן הזה – הראשונה היא זו של לאה במקווה, ואחר-כך, בשיא ההצגה, בלשכתו של האדמו"ר ממירופול, שבה תתרחש תמונת המאבק הגדול שהוא ינהל כדי לגרש את הדיבוק מגופה של לאה. הנפתה בידי הרבנים עטופי הטליתות היא מאותן חוויות שאריה יודע לעצב כך שייצרבו בזכרונם של הצופים.

איגור קפוסטין מאסטוניה, שעיצב בגשר את התאורה של "אנטי" ושל "פיניטה לה-קומדיה", מתעלה אף בהצגה הזאת, כאשר הוא צובע אותה בגוונים קודרים או שוטף אותה בארגמן לוהט ובשפה אחת עם מעצבת התלבושות הנהדרות סטפניה גראורוגקאיטה מליטא, שזו לה הצגה ראשונה בגשר.

אבי בנימין כתב מוזיקה מקורית – בין השאר בנגינתו של בוריס פורטנוי עלי כינור, שמתקשרת נפלא עם מסורת ועם מודרנה, ויחזקאל לזרוב עיצב בחוכמה את ריקודי הקבצנים עם סנדר ועם לאה. מיכאל וייסברוד התקין עיצוב קול המורכב מה"כאן ושם".

"הדיבוק" (מקור אתר תיאטרון גשר, צילום: דניאל קמינסקי)

בימוי ומשחק מעוררי השתאות

אם העיצוב הבימתי המושלם הוא תמיד העטיפה האופיינית שבה עוטף אריה את ההצגות שלו, המשחק של הלהקה שלו הוא תמיד האתגר הגדול הניצב לפניו, ובהצגה הזאת, המיוחדת מראשיתה ועד סופה, הבימוי והמשחק מעוררי השתאות. הם נובעים מתוך מעיין מפכה של אמנות גבוהה, שבעצמה נכנסת עמוק כדיבוק המעיד על המתרחש שם בפנים.

במרכזה של ההצגה ניצבת נסערת ומסעירה אפרת בן-צור בהישגה המשחקי הגדול ביותר. היא לאה שכבר אינה ילדה, והיא יודעת לבטא את עצמה בשתיקה, בהתבוננות, בפליאה ובהתמכרות. היא אשה-בתולה שגופה מחפש את התיקון שלו. היא נטרפת והיא טורפת. בשינוי קול מינימלי היא הישות הדבוקה בה, בתנועתה היא שני הגופים. ובשיא הדרמה, במאבק על הוצאת הדיבוק, היא גם האש השורפת וגם האשה הנשרפת בלהבתה שלה. נס של משחק נדיר.

הישג בפני עצמו בהצגה הזאת הוא הצבתו של דורון תבורי בתפקיד האב סנדר, המגלם אותו בעוצמה מרגשת כדיבוק החי שלה, אלים ומאיים יותר מרוח המת, אוהב ומסור לא פחות. תבורי זועק או מלטף, מרקיד או משתק, גביר בעיירה, עריץ במשפחה, אך גם כנוע לאמו הזקנה, ובתמונת הגירוש הוא נוגע ללב בתחנוניו ובווידוי שלו על חטאו כלפי חנן.

ישראל (סשה) דמידוב הוא חנן רך, חְנון לא פחות משהוא תלמיד חכם, תוהה על המהות האלוהית ומנהל איתה דו-שיח בחייו, ועורג על אהובתו בדו-שיח שהוא שב ומנהל איתה אחרי מותו. יכולתו של דמידוב לבטא את הכאב בהיסוי קול כבשה אותי.

פירה קנטור היא הסבתא, אמו של סנדר, השולטת בו כשם שהיא מפנקת את נכדתה. התפקיד שלה הוגדל מאוד והוא יוצר משקל חשוב במערכת המשפחתית המורכבת. קנטור מגלמת אותה מצוין בטבעיות של אשה חכמה, שיודעת מה השפעתה ומה חולשתה.

תפקיד מוגדל ניתן גם למנשה, חתנה המיועד של לאה, ואורי יניב מצליח למצות את הנשמה היתרה שרועי חן העניק לו בתמונה שבה הוא מנסה לשכנע את לאה להינשא לו כי התאהב בה מתחת לחופה שהופרה. לטעמי אפשר לוותר על התמונה הזאת, או לפחות למחוק ממנה כמה משפטים שמעניקים לה גוון קומי, כולל קריאתו "דיבוק, צא!".

גלעד קלטר מעצב דמות מקורית של האדמו"ר עזריאל ממירופול, הצדיק שאמור לגרש את הדיבוק. הוא צעיר, שכלתני, מעשי וענייני: יש דיבוק או אין דיבוק – הוא ישחרר את לאה ממה שאחז בה. מנדי כאהן יעיל כנדרש כרב מנדל.

את הצוות המצוין הזה משלימים בהומור טוב של יבגני אריה קבוצת המתים המלווה את מהלך מותו של חנן ואת משחק הדיבוקים שבינו לבין לאה. מובלטת בהם נטע שפיגלמן כאמה של לאה, כשהיא מעוצבת כתזכורת-מחווה לחנה רובינא, בתסרוקת הצמות השחורות, באיפור פניה ובשמלתה האדומה הגזורה על-פי שמלת הכלה הלבנה של ההצגה ה"היא".

שפיגלמן מצוינת בדיאלוג שלה עם לאה, וכן בשיחות עם קבוצת הרוחות של המתים, ליליאן רות כדודה בלה, אלכסנדר סנדרוביץ' כברוך השען, נעה קולר כאשתו, ויבגני טרלצקי כדוד רחוק. החמישה האלה חיים נפלא את תפקידיהם, ויחד הם מתפקדים כמקהלה קומית בדרמה יהודית קלאסית.

"הדיבוק" (מקור אתר תיאטרון גשר, צילום: דניאל קמינסקי)

בהצגה משתתפים עוד תריסר שחקנים ושחקניות, שמככבים בהצגות אחרות של התיאטרון, וכאן הם מתפללים, אביונים, אורחים בחתונה ומגרשי שדים.

בסיכום ההצגה המופלאה הזאת אציין כי גרסה דינקותא שלי בעולם הבמה נשענת חזק על חוויית "הדיבוק" של וכטנגוב ורובינא, שהבימה הביאה לכאן ממוסקבה. הגרסה של רועי חן, יבגני אריה ואפרת בן-צור ביפו אינה מבטלת אותה, אלא מתחברת אליה בנימים דקים, ויחד, דבוקות זו בזו, הן שירת אמנות הבמה מאז ועד עתה.

לרכישת כרטיסים