|
|
 |
ביקורת |
 |
|
|
|
| |
|
מאת: צבי גורן
|
ונוס בפרווה – שולטים, סיפור של תשוקה |
|
|
|
|
|
 הצגה שיש בה שעשועים אבל גם לחם – היא נוגעת במערכת העצבים של האדם בן זמננו ומעוררת מחשבה על תפקודו האישי, האינטימי והחברתי. כדאי לראות, ליהנות ואולי גם להסיק מסקנות"
|
|
|
|
|
הבימה מארחת הצגה אינטימית ומרעננת מפתיעה עם שני שחקנים מצוינים
מפגש מזוכיזם שנון
אינני בטוח אם הצגת "ונוס בפרווה" המתארחת כבר כמה חודשים באולם 4 הקטן של הבימה היא הצגת פרינג', הצגת בידור של תיאטרון "מסחרי" או החמצה של ועדת רפרטואר של אחד התאטרונים הרפרטואריים שלנו. אבל אין לי ספק שזו הצגה שהייתה מכבדת אותם כהצגה מן המניין. כך שלפחות אירוחה בהבימה מתקן משהו.
ההצגה מביאה לבמה את המחזה של דייוויד אייבס שעיבד ב-2010 את הנובלה הנודעת מ-1870 מאת הסופר האוסטרי ליאופולד פון זאכר מאזוך, שהמונח מזוכיזם, המתאר מערכת יחסים של השפלה לצורכי גירוי מיני, קרוי על שמו. הנובלה, שיצאה לאור בעברית ב-1998 בתרגום של שלמה טנאי, שימשה בסיס לכמה סרטי קולנוע, האחרון בהם של רומן פולנסקי שהגיע לבתי הקולנוע בה בעת עם העלאת ההצגה.
אייבס עיבד את העלילה המקורית למפגש שנון בין מחזאי-במאי שעיבד את הנובלה לבין שחקנית המבקשת לככב בהצגה שלו. היא מגיעה באיחור למבחן הבמה אך מצליחה לשכנע את הבמאי תומס לקיים אותו, כשהוא עצמו יהיה בן זוגה. בהדרגה וביעילות היא משתלטת על המצב ועליו.
הדו שיח ביניהם נע ונד בין קטעי דיאלוג במחזה לבחינה חיצונית של הסצינות ואף להתדיינות אישית, שבמהלכה הם מפתחים יחסי-תלות, מתעללים זה בזה, בחילופי תפקוד של אדון-עבד. באמצעות המערכת המפותחת הזאת מצליח אייבס לגעת בשורת נושאים המאפיינים את השיח בין זמננו על זהות, מגדר, מעמד, נאמנות ואגב כך, אבל לא במקריות, גם על אמנות הבמה.
ונוס בפרווה (צילום: אביטל פלצ'י פלג)
בימוי ומשחק מרשימים
את המחזה המבריק הזה ביים בקלילות ובתבונה אילן אלדד, מוותיקי במאי התאטרון, הקולנוע והטלוויזיה בארץ – ולאחרונה גם בהוגריה – ששמו חתום על הצגות רבות בהבימה, בבית ליסין, בהפקות עצמאיות, ברשתות הטלוויזיה בארץ ובגרמניה, ועל הסרטים "סיניה" ו"שלוש שעות ביוני" על חיל האוויר.
נסיונו של אלדד ניכר בהצגה הפרטית הזאת שמוגשת בשפה ישראלית רעננה של יעלי רונן, עם תפאורה נהדרת של מאיה פלג, תלבושות מרהיבות של דיתי אופק, מוזיקה טובה של טל בלכרוביץ' ותאורה אפקטיבית של מאיר אלון.
אך בעיקר ידו הבטוחה ניכרת בעיצוב המשחקם המרשים של ליאת אקטע בתפקיד השחקנית שבאה לשלוט, ורוי מילר כמחזאי-במאי שנכנע לה, נסחף בתאוצה שלה, ומופתע לגלות שמבעד לחזות הטמטום הראשונית ניצבת אישה דעתנית מאוד, שמכירה אף יותר ממנו את החומר שהוא מתכוון לביים.
ונוס בפרווה (צילום: אביטל פלצ'י פלג)
ליאת אקטע שולטת בהצגה בתנופה כמעיין מתגבר מרגע לרגע. היא עסיסית מאוד בכניסתה, הנראית כסטנד-אפ משוכלל, ובהמשך, בווירטואוזיות של מעברים היא יודעת לצבור אהדה של הבמאי ושל הקהל ולשעבד אותם לגחמותיה המתחדשות.
רוי מילר כבמאי מצליח להעביר את התחושה של גבר האמור לשלוט במצב אך מוצא עצמו כשטח כבוש תחת מגפיה הנוגשים של אישה, עד שהוא נאנק בהנאה של נער מתאהב. הוא ואקטע מיטיבים להבדיל את המשחק "בתפקיד" מזה של במאי ושל שחקנית, אך גם לטשטש ביניהם, כנדרש במחזה.
בסיכומו של דבר "ונוס בפרווה" היא הצגה שיש בה שעשועים אבל גם לחם – היא נוגעת במערכת העצבים של האדם בן זמננו ומעוררת מחשבה על תפקודו האישי, האינטימי והחברתי. כדאי לראות, ליהנות ואולי גם להסיק מסקנות.
17/02/2014
:תאריך יצירה
|
|
|