הפקת האופרה של דוניצטי נהנית מרביעיית זמרים שמהמרת על כל הצלילים
מה שפחות טקסט
האופרה-בופה האיטלקית כוללת לא מעט אבני חן מוזיקליות, אך שלא כאחיותיה האופרטות של האימפריה האוסטרו-הונגרית, גרמניה וצרפת, וגם לא כמחזות זמר של המאה ה-20, אין היא מתאמצת יותר מדי בתחום הליברית.
בדרך כלל הטקסט מינימליסטי, בסיסי וענייני לטובת קידום העלילה, ובמיטבו יהיו בו שעשועי מלים שמושמעים במהירות מוגברת ובדרך כלל על ידי קבוצת הזמרים הראשיים, אך אין בו משקל למעט זה שמאפשר למלחין ליצור מלודיות יפות וקליטות.
פה ושם אמנם יש כמה הברקות של מוצרט, עד כמה שאפשר לשייך אותו למסורת האיטלקית, ויש יהלום אחד של ג'וזפה ורדי בדמות "פלסטף", אבל אחרים, כמו ג'קומו רוסיני ב"ספר מסביליה", לא התאמצו יותר מדי ביחס לליברית של ההרפתקאות הקומיות שלהם.
יתר על כן, כפי שמעידה האופרה "דון פסקואלה" מאת גאטנו דוניצטי, מה שפחות טקסט – כך ייטב למוזיקה, ובמקרה של האופרה הישראלית, גם למתרגם עתיר הניסיון שלה, ישראל אובל, השב ומבריק ביכולתו לתת ערך מוסף לטקסט המקורי.
אבל מי בא לאופרות האלה כדי לספוג ערכים? הלחם שלהם הוא השעשועים, ואלה מצויים בשפע באריות, בדואטים ובאנסמבלים שדוניצטי הלביש על אחת העלילות המצומצמות ביותר (חרף התיאור הפרטני והמגושם שלה בתוכנייה) שהופקו מאלה של מסורת הקומדיה דל-ארטה ודמויותיה.
"דון פסקואלה" (צילום: יוסי צבקר)
כל כולה של ההתרחשות היא סיפור של חמדנות – מצד אחד עשיר קשיש שרוצה יורש, ומנגד רופאו הרוקם תוכנית לשים יד על נכסיו באמצעות אחותו – אלמנה שמשתפת פעולה עם אחיה במבצע "משפיל" שבסופו יהיו לה גם רכוש וגם בעל צעיר שאינו אלא אחיינו של הזקן.
הסיפור הפשוט נותן לדוניצטי כר נרחב לספק נחת לקהל שרבים בו המבוגרים והקשישים ובעלי ההון שמפרנסים את אמנות האופרה ונהנים לראות את אחיהם המושפל בלי להבין שהחצים הנורים מהבמה מכוונים גם אליהם. לפחות עד למשפט המסיים, שמבשר כי הכל בעצם נוצר כדי להזהיר מפני זקן שכל חטאו שהוא מאמין באונו, בהונו ובזכותו לשאת אשה צעירה.
"דון פסקואלה" (צילום: יוסי צבקר)
הפקה טובה, זמרים מצוינים
למרבה המזל, האופרה הישראלית הצליחה להגיש את הסיפור בהפקה בימתית פשטנית אך יפה לעין – בעיקר לאוהבי הוורוד ההיסטרי של המערכה השנייה – עם במה מסתובבת שהצליחה לגבור על המנצח דייוויד שטרן, שדימה כנראה שהוא מנצח על אופרה של ורדי. בשרביטו הכבד הוא הוליך את תזמורת ראשון לציון לעוצמות שאיימו לכסות כליל את הקולות הזוהרים.
את אלה הביאה לבמה בעיקר הילה בג'יו, שצלילי הסופרן הלוהט שלה תאמו מצוין את התבשיל המוזיקלי שדוניצטי הכין לתפקיד האלמנה הצעירה נורינה. כמוה גם זמר הבריטון הגברי דייוויד אדם מור, ואחרי היסוס קל גם אלסנדרו סקוטו די-לוזיו, שהטנור הבהיר שלו התלבש יפה על האריות והסרנדות, שהיו הפוגה-לירית מקסימה בקומדיה.
"דון פסקואלה" (צילום: יוסי צבקר)
עודד רייך בתפקיד קטן של נוטריון ומקהלת האופרה הישראלית הגדולה שמילאה את הבמה בתחפושת הוורודה-לבנה, ובהדרכתו של איתן שמייסר, צירפו את תרומתם לשעשוע.
ובעיקר הקהל בבכורה זכה לפגוש את ג'ורג'יו סוריאן, זמר בס עם יכולת משחק קומי, ששלט בערב הזה מתחילתו ועד סופו. הקהל, יש לומר, אהב אותו, גם בזכותו של המלחין, שמחל על כבוד הליברית ונתן לו הזדמנות להוכיח כי לפחות באופרה, כמו בתיאטרון, יש עוד מה ללמוד מוותיקים ומנוסים.
לרכישת כרטיסים
19/02/2014
:תאריך יצירה
|