הכל סחיר
 
במרכז עלילת המחזה "חלום על נייר זכוכית" מאת עידן זילברשטיין, העולה בתאטרון תמונע בבימויו ובליווי מוזיקה שלו, ניצבת אחת החידות האנושיות הגדולות ביותר, זו שבכל דור ודור מנסים לפענח אותה, ויותר ויותר נכשלים בה: חידת ההוֹרוּת.
 
בעיני סוציולוגים ופסיכולוגים הורות זה מקצוע שאין מלמדים אותו, אך מרבים לעסוק בו ולפנטז עליו. יותר ויותר אבות ואמהות נחשפים כמי שילדו והולידו את צאצאיהם כפוליסת ביטוח לעצמם לעת זקנה, או לעמם לעת בניין על מסד המלחמה. פחות ופחות הורים מביאים צאצאים במטרה ובדאגה מעשית שלאלה יהיה עתיד טוב יותר. 
 


חלום על נייר זכוכית (צילום: נטלי זריקר)

זהו כתב אישום אוניברסלי הזורם כמעט בכל דרמה משפחתית, במציאות ועל הבמה. ילדים לא נולדו למען עצמם. זו השרשרת הגנטית של האנושות מראשיתה ועד אחריתה כשזו תגיע. אם היא תגיע, כמובן. עד אז מותר לנבא את העתיד ביצירתיות של מדע-בדיוני הלובשת צורה ופושטת אותה מימי המיתוסים הקדומים ועד הסדרות שיופקו בקרוב לכבלים, לאינטרנט ולמשחקי המחשב. 
  
ב"חלום על נייר זכוכית" נעשה ניסיון להביא רעיון האומר כי  "המבנה המוכר של התגודדות אנושית מתפורר לבדידות. הזמן מואץ. הכל סחיר. גם החלום. אבל החיים מתרחשים". זה נשמע מעניין, לא ממש חדש, אבל בניסוח הזה לפחות המילים ברורות ובמחזה הזה גם ההורות סחירה ועוברת לסוחר.

את המטען הזה ביים עידן זילברשטיין בתערובת של ריאליה הנשברת בהזרה של סגנוּן תנועה רובוטית  שעיצבה יעל שקד לעולמו של סוחר ילדים שאותו מעצב אלירן כספי כאיש נעים הליכות, בתאום מלאכותי מאוד להזרה הטקסטואלית שלו, של שותפיו, ושל קרבנותיו – שאותם מגלמים היטב תמרה ניר, מעיין נסטל ואלון אופנהיים.
 
"חלום על נייר זכוכית" אולי מבקש להגיד משהו על המצב הישראלי אם כי בדרך חתחתים שגם אם היא מסתפקת ביצירת המשל, היא עדיין בגדר ניסיון מעניין ומעורר מחשבה.