מופע המחול החדש של להקת ורטיגו מחפש מענה לביטוי צורני של מחשבה קבלית
מסע בחלל הפנוי
מאז שראיתי לראשונה את "לידת הפניקס" של נעה ורטהיים ולהקת ורטיגו , גם בפעמים הבאות ששבתי לראות את היצירה המופלאה הזאת, ואחר כך את ממשיכותיה, ידעתי כי למחול יש דרך ויכולת לבטא רעיונות. לפחות כאלה שיש להם שורשים מוחשיים, שיש להם קו ליניארי המוליך את הכוראוגרפיה ואת הצופים בה אל נקודת האור היצירתית.
אולי משום כך, ועל שום הציפייה המתמדת להתפתחות הקו הזה גם לעבר רעיון מופשט, הגעתי לבכורת "רשימו", יצירתה החדשה של ורטהיים, בידיעה שהפעם זה יגיע. התיאור המובטח של היצירה הסביר כי רשימו הוא מושג קבלי המדבר על רושם שמותיר בנו "האור-ללא-גבול אשר מילא את העולם לפני שהצטמצם", כנכתב בתכנייה היפה.
לפיכך הכוראוגרפית בחרה להתניע את להקתה ב"מסע בחלל הפנוי", כשהיא שבה ושוברת את קווי המתאר של התנועה ואת כיווני הזרימה שלה. לכאורה היא יוצרת תאים, למעשה היא מפזרת רסיסים, והתוצאה היא כאוטית שאינה מצליחה ליצור ולו גם מוקד אחד להיאחז בו כדי לפענח את "הקו הדק המשוך על הכלי, שנותר עם הסתלקות האורות. ההתגלות של מה שנותר בחלל הפנוי".
הבעיה המרכזית להערכתי איננה בכך שנעה ורטהיים אינה יוצרת תנועה חכמה, מפתה או מרשימה. ההפך מזה. יש בסל שלה הרבה מהלכים כאלה, אך הפעם הם אינם מתחברים זה לזה, אינם יוצרים משקע מתפתח ובסופו של דבר הם נותרים במתחם האסתטי הקר, וההנאה של העין מהנראה איננה מאירה את הנסתר.
"רשימו", צילום: מעיין חותם
בתוך הגבולות המוכרים
ההנאה הזאת נשענת לא מעט על מבנה מרשים של חלל הבמה שיצר דני פישוף – מג'נטה באלומות האור התוחמות מה שעשוי להיות מקדש פולחני – אם להתייחס לכמה מרעיונותיו שתחמו את התנועה הקבוצתית – או מקום מחבוא של נפש הומייה, המחפשת את האור ואת משמעותו – אם להתייחס לרגעים של טריו ודואטים קצרים, ובעיקר לקטעי סולו שבהם בלט אייל ויזנר.
תרומה מהותית לכאוטיות של היצירה ניסה לתת פסקול המוזיקה של רן בגנו, שנע בין מלודיות רומנטיות, לעתים מוכרות מאוד, לבין תזמור נועז ומקורי. פה ושם נוצר דיאלוג נבון בין המוזיקה לתנועה, אבל במרבית הזמן היצירה נותרה ללא מענה המסנכרן בין הנראה לנשמע.
הלהקה עצמה נראתה ביכולת מרשימה, ובתלבושות המגוונות בסגנונן שעיצבה רוזי כנען, גם בקטעי היחד, בשורות ישרות או במעגלים, וגם בביטויים של יחידים. פה ושם הם חזרו אל תנועות, כאילו היו סימני דרך, ועם זאת הרושם שנותר בי היה של ביצוע טוב שנותר בתוך הגבולות המוכרים.
"רשימו", צילום: מעיין חותם
בסיכומו של דבר, "רשימו" היא יצירה שעדיין מחפשת מענה כוראוגרפי לרעיון מופשט, קבלי או פילוסופי. אבל, אינני מודאג או מאוכזב ממה שראיתי הפעם, כי לנעה ורטהיים וללהקת המחול ורטיגו יש יכולת מוכחת לעשות זאת, וזה רק הזינוק למסע שאמור להיות מרתק.