הקהל מילא את המתחם הקטן של תאטרון קליפה והתלהב מהמופעים המגוונים
מחול, שירה, טקסט וחפצים
השנה, בניגוד לשנים עברו, התקיימו שני שינויים מהותיים בפסטיבל קליפה אדומה השביעי: הופעה מרכזית של דמיטרי טולפנוב ועידית הרמן נדדה לחיפה, ואילו באולמות התאטרון במתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב נערכה תצוגה מעניינת של 11 יוצרים ישראלים במגוון סגנונות, שני מופעים מחו"ל, וסדנת בוטו עם ע טקטרו קודו מיפן, שגם השתתף במופע בחיפה.
הסיכום החיובי של האירוע בכללותו מתחיל בכך שאל המופעים השונים הגיע קהל רב ובכך נתן אישור למיצובו של הפסטיבל כאירוע מרכזי בחוויית הבמה הישראלית. המחמאות המגיעות לאמנים נוחתות בסופו של דבר על שולחנם של צמד המנהלים וצוותי ההפקה – שמאבקם השנתי, על הבאת אמנים ועל תקציב, כבר הפך לחלק בלתי נפרד מהאירוע.
ההתמקדות ביוצרים הישראלים הביאה שלושה מקבצים של יצירות מעניינות, שמתוכן ראיתי שמונה, בנוסף לשני המופעים מחו"ל. לצערי לא הסתייע בידי להגיע למופע MEN שהועלה רק בחיפה, ואני מקווה כי בעתיד הקרוב תימצא הדרך להעלות גם בתל אביב.
"דריפטווד" (מקור: אתר קליפה)
המופעים הישראלים חולקו לשלושה זרקורים. הזרקור הראשון נפתח עם DRIFTWOOD, יצירת מחול-חפצים מעניינת של רוני הלר, שהקימה לחיים בתנועות קצובות שורת חפצים מעץ מהגדול ביותר – דלת – ועד הקטנים ביותר. למרות שהיצירה התארכה מעט יותר מהדרוש, היה בה מתח טוב ותנועה מהודקת של הלר.
יונתן קונדה, אשף של תנועת מילים הזורמות מפיו כרקדנים, הביא את יצירתו "פשט", שבה הוא התקלף כבצל משש שכבות של בגדים, תוך שימוש מרתק באפשרויות שכל שכבה מאפשרת לו לבטא את החיפוש אחר עצמו. הטעות היחידה שלו כיוצר שיודע להתפשט במילים היא שלאחר שש השכבות נמנע מלהתייצב בערום מלא שהוא כידוע לבוש בפני עצמו.
עמית בר-עם ו"הזקן והים" שלו הביאו סיפור ליניארי יפה על מסע ימי של בן בעקבות מסעות אביו הזקן אשר לבו הפסיק לפעום. הסיפור מתקדם באמצעים חזותיים שונים, ועם טקסט בהיר שמחפש משמעויות לחוויית הים.
אלה רוטשילד הביאה קטע מתוך יצירתה "הקורד" שנוצרה בתמיכת גלרית תאטרון החנות, ועוררה את סקרנותי ואכתוב עליה לאחר שאראה אותה בשלמותה בקרוב. יניר ליברמן האיר את ארבעת המופעים בהתאמה וברגישות.
"הקורד" (מקור: אתר קליפה)
שקפים ואפקטים
זרקור מספר 2 נפתח עם "הטל הר חברון", יצירתה הפוליטית של לי לוריאן, שהועלה בשעתו במסגרת פסטיבל א-ז'אנר בתאטרון תמונע. היצירה מתארת באמצעות חפצים ווידאו תמונה דו ממדית, מצוירת ומסומנת, של אזור בעל נוכחות פלסטינית תחת צל נוכחות ישראלית, אזרחית וצבאית. ההתבוננות המחודשת ומקרוב בלוריאן ובדרך הגשתה את המידע היבש לצד האפקטים הקטנים שהפיקה בפיה ומאמצעי עזר הייתה חוויה מרתקת.
מרתק ומסקרן היה מופע הצלליות "איש עם מזוודה" שיצרה רות חוף בשיתוף עם ענת ארבל, שגם "שיחקו" ויצרו את המוזיקה ביצירה המתארת מסע מסתורי של איש עשוי נייר הקם ויוצא מביתו עם מזוודה ולא שב. השתיים הצליחו למלא חיים בעולם הדו ממדי שיצרו, באמצעים שהתחכום שלהם נובע מפשטותם.
בגלל חפיפה עם זרקור 3 לא ראיתי את יצירה השלישית "הכי נמוך בתל אביב" של דרור ליברמן, שבלבוש ספיידרמן לקח את הקהל לסיור מודרך – אישי מאוד – בתחנה המרכזית הישנה. אני מקווה כי בקרוב הוא יוכל לזמן אותנו למופעים חוזרים של יצירתו.
"הטל הר חברון" (מקור: אתר קליפה)
חדוות השעשוע המתפרע אפיינה את שתי היצירות שהועלו בזרקור השלישי. תחילה היו אלה "הדיילות" - עמית דוידסון, רותם וולק וניצן לנגר – שהציעו יעדים אקזוטיים לתייר הישראלי, החל בחווית הטיסה, וכלה בטירוף הקניות. בעזרתו הנהדרת של צבי פטרקובסקי, הטבח והברמן של קליפה, ההן יצרו סאטירה קטנה מקסימה שסיומה שירה וריקודים.
שעשוע ממין אחר הביאה גבריאל נויהאוס ביצירתה "המערבל" שבו היא בשמלת כלה מפוארת ומאובזרת לכל צורכי המערב שהיא עתידה להפעיל לתיאור "החיים כמתכון צבעוני ריחני ומפולפל". זוגיות, מיניות, תשוקה ואכזבה זוכים לטיפול בעזרת מלפפונים, גזרים ובצק. התבונות מגדרית חביבה, קצת מתארכת, ובהחלט מעוררת תאבון למלאכת יד. יוני טל היה אחראי מסור לתפעול הטכני של שני הזרקורים שהועלו בבר של התאטרון.
26/02/2014
:תאריך יצירה
|