ב-1992 העלה איציק ויינגרטן בתאטרונטו את המונודרמה הקטנה והאישית שלו "לרקוד עם אבא" שבה תיאר מערכת יחסים מרגשת וטעונה בין ילד מיוחד לאביו, הרקדן-כוריאוגרף. "סיפרתי את הסיפור הזה בעצם על עצמי. זה היה אחרי שאבי נפטר. אחד הדברים שהכי הציקו לי היה שלא הספקתי לומר לו שאני אוהב אותו".

ילד שמבקש להיות בלתי נראה
 
אותה הצגה שכתב, ביים ושיחק, עם עיצוב נהדר של התפאורן המנוח משה שטרנפלד, זיכתה אותו בפרס הראשון, ואחר כך בפרס חיפה למחזה הטוב של השנה. ויינגרטן הופיע עמה יותר מאלף פעמים בארץ ובעולם ולפני תשע שנים זכה במדליית הזהב בפסטיבל בלגרד להצגות יחיד. לפני חמש שנים היא שבה והועלתה בהצלחה במדיטק עם זהר שטראוס בבימוי משה קפטן.
 
ולא בכדי. זאת מונודרמה המסופרת על ידי מיכאל, ילד בעל דימוי עצמי מפוחד, שמבקש להיות בלתי נראה ומתואר כ"כבד". אביו מצליח לחדור אל עולמו המוגבל באמצעות אמנות המחול, זו שמביאה אל הבמה את "הריקוד שחייב להירקד".
 
הבן נחשף אל המחול בהדרגה ולומד להכיר את נפלאותיו, ודרכו הוא נפתח אל חייו שלו ואל זהותו המיוחדת, וגם אל מה שמתרחש מחוצה לו. התהליך הזה, על מכאוביו ושמחותיו, מוליך את המונודרמה אל שיאיה המרגשים, שממשיכים ללוות את הצופה בה ימים רבים אחר כך. 

"לרקוד עם אבא" צילום: נורית מוזס

העתקת תשומת הלב למחול
  
כי כן מעלתה הגדולה של המונודרמה הזאת של ויינגרטן, שלדבריו מתארת את הילד שבתוכו, היא בכך ששחקן ובמאים רגישים מאותגרים על ידה ליצור הצגה שחייבת להיראות.עתה היא מגיעה בעיבוד חדש המועלה ב"תאטרון עברי" של גדי צדקה ופנינה ברט, ולראשונה היא מוצגת כמחזה עם שלוש דמויות – הבן, האב, ורקדנית שנכנסת לחייהם.
 
אולם עיקרם של העיבוד והבימוי של צדקה, הוא הניסיון לתרגם את מה שויינגרטן תיאר במלים לתמונות נרקדות, לכוראוגרפיה של עופר עמרם, המגלם את האב, של הרקדנית שרה קרפ, ושל הילד (שכאן הוא כבר נער), בגילומו של צחי זאב לוק. את הרעיון לכך שאב צדקה, כעדותו, כאשר התבונן ברקדנים בסטודיו וחשב "כמה טוב להם" בעוד הוא מרגיש שקוף בריקוד.
 
כל סיפור מקורי אפשר כמובן לספר אחרת ואנחנו מכירים היטב עיבודים של יצירות ספרות למונודרמות או למחזות מרובי משתתפים. אבל מעלתו של הסיפור המקורי של ויינגרטן הייתה בהיותו טקסטואלי ומתרחש כולו בתוככי הילד, מתוך זווית הראייה שלו את עצמו ואת הסובב אותו. זו הייתה גרסה מקורית של ויינגרטן לאחדות זמן-מקום-עלילה.

צדקה פירק את האחדות הזאת, והתוצאה היא ויתור על הסגר הטבעי שבו שרוי הילד, ועל מאבקה של הנשמה הכלואה בגוף להיחלץ ולהמריא כפרפר. בכך ובהעתיקו את תשומת הלב למחול הפר צדקה את האיזון הפנימי שויינגרטן השיג בטקסט נטו.
 
טעות אחרת של הגרסה הזאת היא בהחלטה לעטר אותה בסדרת קטעי מוזיקה כבדים ומושרים של אנטוני הגרטי, שהפכו את המונודרמה למלודרמה נרקדת. גם הכוראוגרפיה של עופר עמרם הלכה לכיוון של תנועה גדולה שלא תאמה באמת את הגדרתה בפי הבן כריקוד הנרקד מעצמו.

"לרקוד עם אבא", צילום: נורית מוזס
 
עמרם היה מעודן יותר במשחקו, וגם שרה קרפ יצרה דמות אמפטית טובה כרקדנית שנקלעת לסערת רגשות של הילד. את זו ביטא יפה צחי זאב לוק, שבגרסה הזאת היה כבר נער בעל עצמאות מסוימת, ונסמך מאוד על עיצוב פיזי, בעיקר בכפות ידיו ובאצבעותיו הארוכות. את משחקם של השלושה הדריכה פנינה ברט, ואין סיבה ששמה לא יצורף לקרדיט הבימוי .
 
בנו פרידל עיצב חלל במה מינימליסטי שמשתמש בוילונות שחורים, ואת החסר הוא מילא בתאורה יפה ומרגשת בפני עצמה.