|
|
|
 הבימוי הנוקב של אלחנן שפירא מתייחס מצוין למרקם האנושי של כל אחת מהדמויות, ומעצב את מערכת היחסים ביניהן מתוך התבוננות מדויקת במאפיינים שאוסבורן העניק להן, וביכולות של צוות השחקנים המצוינים שזימן לבטא אותם במשחק אמין ומשובח"
|
|
|
|
|
הפקת פרינג' משובחת חוזרת אל מחזה אנגלי שהאקטואליות שלו היא כאן ועכשיו
הדור המקולל
60 שנה חלפו מאז שג'ון אוסבורן החל את דרכו כמחזאי אנגלי צעיר, שתוך שלוש שנים קיבע את שמו בתולדות הדרמה האנגלית בזכות "הבט אחורה בזעם". עוד אחד מאותם מקרים – כמו "מחכים לגודו" של סמואל בקט - שבהם מחזה אחד משנה את מהלכי הדרמטורגיה, ובמקרה של אוסבורן הפנה אותם לעבר החיים האפורים בבית, אל "כיור המטבח", כפי שנקראת הסוגה מאז שמה.
המחזה מתאר עולם אפור, עם מטען של אלימות – בעיקר של שפה והתנהגות – בחיים חסרי תכלית של הדור הראשון של אנגליה אחרי מלחמת העולם השנייה. צעירים שגדלו בעשור שהיה בו צנע, ירידה ממעמד האימפרייה, תלות כלכלית בארה"ב (כולל הלוואה שנפרעה באיטיות עד 2007), ובעיקר התעצמות של הפער החברתי, בחסות הלייבור והסוציאליזם של האיגודים המקצועיים.
גיבורי המחזה – גם כאשר הם מפגינים יכולת אינטלקטואלית והיכרות עם בסיס התרבות האנגלית, או עניין חברתי ופוליטי – נראים תלושים, אבל רק לכאורה. ג'ימי פורטר, המנוע הנסער המסעיר את העלילה, ששמו הפך להיות מושג חברתי, מחפש את עצמו, בצל תמונת אביו שמת מיד אחרי שובו מהמלחמה, פצוע ונואש.
ג'ימי פוגע בכל מי שמזדמן בדרכו, ובכל מוסד וסמל שמאפיינים את האימפריה הבריטית הדועכת. הוא נוגשֹ בכל מי שהוא אוהב, ובעיקר באשתו אליס – המייצגת בעיניו את העולם שלמעלה, של הבורגנות המתנשאת. העובדה שהיא הלכה אתו בניגוד לצו המשפחה, כמגד רצון הוריה, אולי שיחקה לטובתה כשנישאו, אבל מאז היא נדונה להתפרנס מגיהוץ כלי מיטה, ומהביזוי הנמשך שלו.
הבט אחורה בזעם (צילום:אורי רובינשטיין)
שתי דמויות נוספות מאכלסות את המחזה באורח משמעותי – קליף, חברו האחרון של ג'ימי, שגר עמם, ומגלה הבנה וחמלה כלפי אליס, וחברתה הלן, שחקנית, שמגיעה לביקור, משכנעת את אליס לעזוב ותופסת את מקומה במיטתו של ג'ימי. הדמות החמישית היא זו של האב, שבא לקחת את בתו, ומייצג את אותה שכבה שג'ימי בועט בה.
במלים פשוטות, זו עלילה פרטית מאוד על דור מקולל שמכילה בתוכה אובדן תמימות חברתי וכלכלי, כזה שאנו עדים לו במחוזותינו תחת אותה כותרת נשחקת של התביעה לצדק חברתי. אוסבורן מוצא את הדרך הנוקבת להסביר לנו שאין מה לקוות לכך.
בימוי נוקב ומשחק אמין
משום כך שמחתי על היוזמה, שניתן למצוא כיום רק בהפקות פרינג', או בתי ספר למשחק, להחזיר לבמה הישראלית את המחזה המצוין הזה שהועלה בהצלחה לפני 55 שנים בהבימה בבימויו של היי קילוס ועם צוות כוכביו הצעירים של התאטרון – מרים זוהר, מישה אשרוב, שלמה בר שביט, אלישבע מיכאלי (לסירוגין עם שושנה רביד) וארי קוטאי הוותיק.
הפעם עושה זאת תאטרון תא, תאטרון רפרטוארי עצמאי מיסודו של אלחנן שפירא, שגם תרגם את המחזה וביים את העלאתו כאורחת של האקדמיה לאמנות המופע. זו הצגה צנועה במונחים של הפקה, שעיצובה נסמך בעיקר על אבזרים שנאספו בהתאם לנדרש, תאורה טובה של אורי רובינשטיין ותלבושות שבחרה אודליה שמעוני.
וכמובן, על בימוי נוקב של שפירא המתייחס מצוין למרקם האנושי של כל אחת מהדמויות, ומעצב את מערכת היחסים ביניהן מתוך התבוננות מדויקת במאפיינים שאוסבורן העניק להן, וביכולות של צוות השחקנים המצוינים שזימן לבטא אותם במשחק אמין ומשובח.
הבט אחורה בזעם (צילום: אורי רובינשטיין)
ראש וראשון הוא דיוויד לוינסקי המרתק בתפקיד ג'ימי פורטר, מרגע כניסתו לבמה, גס, אלים, בוטה ועד לסיום, רך ומוכה, עם זעקה וכאב אמיתיים מאוד מתחת לכל מהלכי המשחק המוחצנים של ג'ימי. זהו משחקו הגדול ביותר של השחקן המצוין הזה, שכמו חבריו בצוות הוא בוגר בית צבי, וכבר רשם לזכותו הישגי משחק מצוינים בפרינג' ובתאטרון הרפרטוארי.
סיון קרצ'נר, שהצטרפה להפקה בשלב מאוחר ואמש הייתה הופעתה הראשונה בתפקיד אליס, עיצבה ברגישות מדויקת דמות מתפקדת ומעשית, אך במהותה פסיבית ונושאת בסובלנות, אפילו בהבנה, ובוודאי בכאב, את משא הזעם של ג'ימי. רגעיה הגדולים של קרצ'נר, בעיקר בתמונת הסיום, מכילים עדנה, כוח, חולשה והרבה ייסורים של הצורך הנואש באהבה.
אלה רוזנצוויג הייתה מצוינת ואידאלית כהלן במשחק מחושב, וכאנטי-תזה מושלמת של אליס, ועיצבה דמות שהמסתורי בה נחשף במהלכים הדרגתיים, מחברה נאמנה ועד פאם-פטאל בוגדנית. היא הביאה לביתם של ג'ימי ואליס את התשוקה, זו שנעדרת לחלוטין מדמותו של קליף, שהיה נבון ואפילו חיוני במשחקו המצוין של שרון פרידמן ובמיוחד בתמונה האחת שבה נרמז על משהו "אחר" ביחסו אל אליס. עדי וייס היה יעיל בתמונה הקצרה שלו כאביה של אליס.
בסיכום, זו ההצגה השנייה של תאטרון תא שמחזירה מחזה חשוב ועניין לבמה, וגם הפעם מדובר בהישג בימתי מרתק שראוי לראותו.
06/03/2014
:תאריך יצירה
|