רעיונות מקוריים ומהפנטים
 
הרומן "המחברת הגדולה" מאת אגוטה כריסטוף, הסופרת השווייצרית ממוצא הונגרי, התפרסם ב-1986 וחולל סערה, שנמשכה גם כאשר התפרסמו שני ספרי ההמשך "ההוכחה" ן"השקר השלישי" (שלושתם הופיעו בעברית בהוצאות הקיבוץ המאוחד, כתר ושוקן).
 
"המחברת הגדולה" כתוב בגוף ראשון, בתמונות קצרות, ולעתים נקרא יותר כמחזה. עינת ברנובסקי המשיכה את המגמה הזאת וכתבה מחזה קולח על פי הרומן, תוך שמירה מצוינת על מאפייניו. בעיקר על הצימוד הנפלא של התאומים, ועל המוטיב "אנחנו אף פעם לא שוכחים",שהם שבים ואומרים לעצמם, לסביבתם ולנו הצופים בהם בחלחלה גוברת מתמונה לתמונה.
 
עלילת המחזה מתרחשת במהלכה של מלחמת העולם השנייה. שני תאומים נשלחים מהעיר הגדולה המופגזת ללא הרף לעיר שדה קטנה, בשולי המלחמה, סמוך לגבול אל ארץ אחרת, שאין בה מלחמה. שם, אצל סבתם ייפתח תהליך התבגרותם, תחילה נוכח קשיחותה ועוינות, ובהמשך מול המציאות הסובבת אותם, סכנות ומעשי זוועה שאין להם צידוק אנושי.
 
עיניהם הרואות נפערות לרווחה, אך האינסטינקט הקיומי שלהם מבין את האכזריות, מפענח אותה ובה בעת הוא מחלחל לתוכם, מעוות, והופך  אותם מילדים לטורפים. פה ושם התום שלהם שהוסתר במהלך התהליך הכואב נחשף נוכח מצוקת חלשים מהם, אך בסופו של דבר מתברר כי הישרדותם הופכת אותם למכונות הישרדות משוכללות ללא כל שריד לרגש אנושי.
 
את הסיפור הזה ביים עירד רובינשטיין כחוויה מצמיתה ומטלטלת, ורעיונותיו רודפים זה את זה, מקוריים, מהפנטים, מזעזעים וגם כשהוא מרפה מעט בעזרת קילוחים של הומור, להקל על עיצוב האכזריות, הצחוק שהם מעוררים קופא בדרך כלל לפני שהוא פורץ, או שמתגלה מהר כמסיכה לאמת קשה.

"המחברת הגדולה" (צילום: רדי רובינשטיין)



עיצוב שהוא רף גבוה למשחק
 
יש לרובינשטיין שותפים חשובים בהישג שלו: אדם קלר, מעצב התפאורה המדהימה שמשתמשת, גם לאבזרים, ביריעות שחורות של שקי-אשפה, המכסות את העמודים והקירות, ויוצרות לבמאי אפשרויות אין ספור,  וכן בפסי פלסטיק שקוף ברקע שבעזרת התאורה המופלאה של זיו וולושין הופכות ליער מאיים, לרחובות, ואולי גם לתקוות מחוקות.
 
תרומה חשובה לגרסה הבימתית הזאת הרימו מעצבת התלבושות רוני וילוז'ני, וכמוה שירה קוריאל מעצבת מסיכת הזאבים – אלה המייצגים את הסביבה המאיימת - אף הן עשויות מאותו חומר גלם פוליאתילני. את אלה מממצים מצוין התנועה הדרמטית שעיצב להם וללהקה כולה עמית זמיר, פסקול האפקטים והסאונד שערך תום אפלבאום (שגם משחק בהצגה) והמוזיקה שערך רובינשטיין.
 
וכל אלה יחד הציבו רף גבוה לצוות השחקנים, תלמידי השנה השלישית בסטודיו של יורם לוינשטיין. הם עומדים במבחן, כלהקה וכיחידים, ובניצוחו של עירד רובינשטיין, ובליווי אמנותי של לילך סגל, הם מגיעים לביצועים מפעימים שהופכים את ההצגה הזאת לחוויה רבת עוצמה.
 
הלל קפון וגל קורן הם התאומים, ומשחקם הוא הישג ייחודי בהיותם שניים שהם אחד, כאשר הם חוברים יחד בסירובם להיפרד זה מזה, ובהמשך אל מול כל איום. יחד עם זאת האחדתם איננה מונעת מכל אחד מהם לעצב, בדרך כלל במבע קול ופנים, דמות אישית.

שניהם מעצבים להפליא את ההתבגרות, את הגילוי של המיניות, את ההתקשחות הנפשית, את האנושיות המתמעטת, ובעיקר הם מרגשים בעיצוב החיבור ביניהם, לזה לזה, אם במרחק פיזי או בחיבוק המרגש בשנתם.
 
אביב כרמי היא הסבתא, ומשחקה המרתק מזמין לתת לה פרס בדמות גילום של אמא קוראז' - הדמות שבלי ספק נתנה השראה לקריסטוף, וגם לבמאי. תנועתה של כרמי, דיבורה, מבטיה אומרים סמכות קשוחה של מאבק הישרדות, הכולל ניצול, רמאות ואלימות. כל פרט במשחקה מושלם.
 
את ההצגה גונבת במשחק נדיר אביגיל הררי, שלא מכבר הרשימה אותי  כמו קפון וקורן  בגרסת הסטודיו ל"אנה קרנינה". הררי מעצבת לפרטי פרטים את תפקיד "שפת הארנבת", הנערה למודת הניצול המיני. כל משפט, כל תנועה ומחווה שלה הם מלאכת מחשבת מדויקת מאוד. תפקיד קתרין ב"אמא קוראז'" ממתין לה. 

סביב לארבעתם נעה קבוצת שחקנים נלהבים שכל אחד מהם מגלם מספר תפקידים קטנים, כל תפקיד וייחודו המובהק. נועה הר ציון מצוינת גם כאמם של התאומים וגם כאמה של שפת ארנבת; כרמל קנדל כמשרתת של הכומר, נפלאה כשהיא מפתה את התאומים ומזעזעת כשהיא נאנסת על ידי החיילים. שתיהן מתחלפות ביניהן בגילום התפקידים האלה ואני בטוח שגם אז הן שומרות על האיכות הגבוהה של משחקן.
 
תום אפלבאום גונב לרגעים את ההצגה ככלב מיוחם, וכדוור וכומר; גל בן עמרה משעשע כעז; עדן גוזלן הוא הקומיקאי המובהק של ההצגה בתפקיד השרת של הקצין הגרמני, ואת התפקיד הזה, כמו גם את אבי התאומים, מעצב אלון רבינוביץ' במשחק רגיש ומרשים.
 
בכמה מהתמונות והרעיונות שלו רובינשטיין נוסק גבוה מאוד – כך בתמונות שבהם התאומים לומדים להכאיב זה לזה, בסטירת לחי או בהצלפות, כך בתמונה שבה שפת ארנבת מפתה כלב, או משרתת הכומר שרוחצת ומפתה את התאומים, כך בתמונת האונס שלה, ולקראת הסוף בתמונת השיירה של המובלים לטבח, ובכל תמונה שבה הוא מביא לבמה זאבי-אדם.
 
כי כן, "המחברת הגדולה" של אגוטה קריסטוף, עינת ברנובסקי, עירד רובינשטיין וכל שותפיהם, היא הצגה שעוצמתה מצטברת מרגע לרגע, במשך שעתיים וחצי עוצרות נשימה. אסור להחמיץ אותה.